פגיעה מינית במגזר הדתי – אל תשתיקו ואל תשתקו

מאז שהוצאתי את הספר שלי, "לגדול על מים", רומן המלווה את גיבורתו, שמרית, בשלוש תקופות חיים כשבילדותה היא עוברת סדרת אירועים של פגיעה מינית –  ניגשות אלי המון נשים ששייכות למגזר ואיך לומר? לכל אחת יש סיפור.

חלקן חצי שכחו, חלקן חצי הדחיקו. חלקן תוהות איך ומדוע הן הצליחו לשים את זה לגמרי בצד. חלקן מספרות שבדיעבד ברור שזה השפיע על איכות החיים שלהן, על הזוגיות שלהן ועל האימהות שלהן. הן מקוות שהבנות שלהן לא יחוו שום דבר דומה אבל מלבד קצת תמימות אין פה כלום.

כמו שאני רואה את זה, הבנות שלכן כנראה כן יחוו משהו מהמשפחה הזו מתישהו בחיים. ככה זה. זה יכול להיות מורה בשיעור פרטי, זה יכול להיות אח של חברה, זה יכול להיות בראיון עבודה וזה יכול להיות בנסיעה באוטובוס. כמות הנשים שאין להן שום דבר לספר בהקשר הזה היא אפסית.

בחברה הדתית זה מורכב עד יותר

אובדן שליטה, השפלה, האשמה עצמית, חרדות, קושי באינטימיות, זכרונות קשים, קושי בסימון גבולות, כל אלו ועוד הם נחלתן של נפגעות (ונפגעי) תקיפה מינית בילדות. עכשיו בואו נוסיף לזה עוד כמה ממתקים שאת מקבלת כשאת שייכת למגזר הדתי: החברה הדתית עוסקת בנושא הצניעות באופן אובססיבי וכך להאשמת הקרבן קרקע הרבה יותר נוחה לפרוח עליה. במגזר הדתית הריחוק בין המינים עד הנישואין הוא אידאל ששואפים אליו – והצורך לעבור מאפס למאה ביום החתונה הוא חוויה מאוד מלחיצה. התחושה של ה"הדברים האלו לא שייכים אלינו" שרווחת בציבור הדתי  היא מקור לתסכול גדול לכל מי שמתמודדת עם פגיעה מינית. בנוסף, יש במגזר שלנו סלחנות ביחס למטפלים שלא קיבלו הכשרה כראוי, והתפיסה כי כל רב הוא מטפל היא הרסנית ונוסיף על זה את העובדה שהכוונה לנישואים כפתרון לכל קושי היא רמיסה של הדברים שכואבים או מורכבים.

אני מכירה את הדברים האלו מקרוב קרוב, וזאת הסיבה שהחלטתי לעסוק בהם בספר הביכורים שלי. הספר שלי, שמלווה את הגיבורה לאורך 3 תקופות בחיים ממחיש שפגיעה מינית היא דבר שלא עובר לעולם: אפשר לחיות חיי רווחה, אפשר להיות שמחים ומאושרים, אפשר לבנות זוגיות טובה ותומכת, אפשר גם ליהנות מאינטימיות. הכל נכון. ועדיין פגיעה מינית אינה נרפאת לעולם.

כמו טראומות אחרות זה תמיד יהיה שם: בזיכרונות, בריחות, ברגישות ביחס לניצול, בחושים המחודדים כלפי סחיטה, בקושי לשים גבולות, בפחדים, במאבק המתמיד להשיב את השליטה באינסוף דברים שהופכים לטבע.

אצלנו? מה פתאום

כמות הפעמים ששמעתי שהנושאים האלו לא נוגעים אלינו (הדתיים) היא מטורפת. בדרך כלל זה גברים שמתקשים להאמין שזה נפוץ גם אצלנו. עד היום אזרתי עוז לחשוף את הפגיעה האישית שלי בכדי להמחיש משהו. בכדי להוכיח שזה כן קיים גם אצלנו. כתיבת הספר היא אותה עשיה רק בכלים ספרותיים. כתיבת הספר מאפשרת הגעה לקהל רחב יותר.

כמו כל דבר אחר, אם אנחנו שותקים אותו הוא מושתק. אם אנחנו מדברים אותו אנחנו מאפשרים לאנשים שמסביבנו לדבר אותו גם. בואו נאפשר דיבור. בואו נאפשר לנפגעות ולנפגעים שבתוכנו לדעת שהם לא לבד. הם זקוקים לזה כמו חמצן לנשימה.

לינק לרכישת הספר "לגדול על המים"

 

אלימות מיניתהאשמת קרבןנפגעות תקיפה מיניתפגיעה מיניתתקיפה מינית