"כשאישה הגיעה למחנה עם תינוק זה היה הסוף עבורה. היו כאלה שוויתרו על הילדים כדי לשרוד"

לפני כ-30 שנה החליטו היסטוריוניות חוקרות שואה להתחיל ולבחון את חייהן של נשים בתקופת השואה. הן רצו לדעת איך חיו נשים באותן שנים. מה הן למדו, כיצד התנהגו, ואיך הן, בשונה מגברים, חוו ושרדו את אותה תקופה אכזרית. למרבה הפלא, היו כאלו שהתנגדו למחקר ואיימו בחרם על אותן חוקרות. היסטוריונים ופובליציסטים שראו את נושא המחקר, וההפרדה בין גברים ונשים בשואה, קטנונית ולא חשובה. חלק מהחוקרות נודו מקהילת המחקר, אחרות החליטו בעצמן לפנות לכיוונים אחרים בלית ברירה, ואחדות המשיכו לחקור את הנושא, למרות הכל, ואספו מאות עדויות של ניצולות ששרדו את המחנות. אחת מאותן היסטוריוניות, פרופסור ג'ודי באומל שוורץ, מכהנת כיום כראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר אילן, וממשיכה לפעול במרץ לשפוך אור על חייהן של נשים באותה תקופה. 

הקדשת את חייך לספר את סיפורן של נשים יהודיות בשואה. במה שונות חוויותיהן של נשים מגברים באותה תקופה, למה בעצם צריך לעשות את האבחנה הזאת?

"השאלה הזאת היא חשובה והיא למעשה הבסיס שהניע את המחקר הזה. יש אנשים שאומרים שלכל היהודים היה אותו גורל, שהנאצים רצו להשמיד את כל היהודים ויאללה לדבר הבא. זה לא בדיוק כך, אנחנו כן רוצים לדעת את הפרטים. מה קרה ליהודים לפני ומה קרה להם בתקופת המלחמה של סוף שנות השלושים. הנשים האלה לא נולדו לתוך השואה, היו להם חיים לפני, והן באו מחברה שהיו לה כללים. אנחנו רוצים לדעת מה הן למדו, מה הן עשו, איך הן התנהגו. כל הדברים האלה עיצבו את אותן נשים כפי שהן היו, ולכן, מאחר והעולם היה מאוד מגדרי והיו הבדלים בין החינוך של נשים וגברים, התנהגות, ההתניות והתגובות היו שונות. כשנשים לדוגמה הגיעו למחנה וגילחו להן את הראש זה היה שונה לגמרי מאשר כשגילחו לגברים את הראש. עבור אישה השיער הוא חלק מהזהות, היו נשים שנהגו ללכת עם כיסוי ראש וכשכפו עליהן להוריד את הכיסוי וראו להן את השיער, זה גם היה מאוד משמעותי עבורן. גם כשמפשיטים גבר ואישה התחושות הן שונות לגמרי, אי אפשר להשוות את התגובות, זה ממד פיזי. כשגברים הופשטו על ידי גברים אחרים זה היה שונה מאשר נשים שנאלצו להתפשט ליד גברים ועל ידי גברים".

נשים בדרך אל מותן. צילום ממאגר shutterstock

היחס לנשים היה שונה במחנות?

"אני לא יכולה להגיד, זה סובייקטיבי. לא הייתי שם אבל יש מחקרים שהראו שהתנאים הפיזיים בחלק ממחנות הנשים היו גרועים יותר. אני זוכרת שבספר 'הקומנדנט מאושוויץ' יש עדות שהמפקד של אושוויץ אומר 'ראינו בנשים את הסכנה הגדולה כי מהם יוצאים היהודים הקטנים החדשים'. כלומר, הנשים נראות יותר מסוכנות כי הן אלו שממשיכות למעשה את קיומו של העם היהודי. לגבי התנאים פיזיים או המזון שסופק להן, אין ממש הבדל, אבל אותם הדברים ששולחים גברים לעשות – ברגע ששולחים נשים יש בעיה. הגברים בדרך כלל היו יותר חזקים יותר. חשוב לי להדגיש, אף אחד לא מנסה להוכיח שלנשים היה קשה יותר. המטרה של המחקר היא לראות איפה השוני. באמת, לכולם היה גורל אחד, אבל היה הבדל בהתנהגות".

בואי נדבר על אימהות בשואה. נשים הופרדו מהילדים שלהן, לרוב הילדים נשלחו למותם. איך זה השפיע על יכולת ההישרדות שלהן, זה דיכא אותן או להיפך, נתן להן סיבה לשרוד כדי לדעת מה עלה בגורל הילדים?

"תלוי מי. אי אפשר להכליל. למשל מישהי, שאני לא זכיתי לראיין אותה כי היא נפטרה, שהשתייכה לקבוצה של 10 נשים שחברו אחת לשנייה, חלק מהן היו בנות משפחה וחלק חברות. הן עברו יחד 3 שנים במחנות. לאותה אחת היה בן שלקחו אותו באקציה של הילדים. היא הייתה אמא, ואחרות בקבוצה לא. היא לא רצתה לחיות והנשים האחרות החזיקו אותה ועודדו אותה כדי שלא תשים קץ לחייה. היו כאלו שהאמינו שהילדים בחיים ורצו לחיות כדי לזכות לראות אותם. כל מקרה לגופו. זה תלוי אם אישה מוסרת את הילד למשפחה כדי שישרוד או אם לוקחים ילד בתוך מחנה לאקציה ואת יודעת בדיוק מה עלה בגורלו. גם גברים הגיבו בצורה דומה – כשהפרידו בין הנשים והילדים, היו גברים שרצו לשים קץ לחייהם".

"אנחנו לא מנסים להגיד שנשים או גברים שרדו טוב יותר או שהיה להם טוב יותר, אבל במקרים מסוימים לאימהות היה פחות סיכוי. כשאישה חזקה בת 25 מגיעה לסלקציה ומחזיקה תינוק זה אומר שהיא הולכת למוות, גבר באותו גיל לא. אישה בהריון גם כן באופן אוטומטי נשלחת למוות.  נראה לי שפחות נשים בגילאים האלו שרדו במחנות מהסיבות שהזכרתי. אם מדברים על טווח הגילאים שבין 15-19, לפני שנשים התחתנו וילדו, אז היחס של אנשים ששרדו הוא די שווה בין בנים ובנות, אבל אישה שהגיעה למחנה עם תינוק אז כנראה שזה היה הסוף עבורה. אישה שמחזיקה ילד זו התניה חברתית. יש גם מקרים של נשים שוויתרו על הילדים כי הבינו שהילד שלהם לא ישרוד וכדי להציל את חייהן הן צריכות לוותר עליו. כמובן שאסור לנו לשפוט אותן. אנחנו לא יכולים לשפוט אף אדם שהיה שם".

אי אפשר להתעלם מהעובדה שנשים פגיעות יותר במובנים מסוימים. היו גם מקרים של אונס והתעללות מינית? זה משהו שהיה נפוץ?

"רק בשנים האחרונות התחילו לכתוב על פגיעות מינית, מדובר בנושא שהיה סוג של טאבו. חרף העובדה שהיו חוקי גזע, היו מקרים של נשים יהודיות שנאנסו על ידי גרמנים ועל ידי שומרים אוקראינים או פולנים. נשים יהודיות היו בסכנה הרבה יותר גדולה מגברים, אנחנו מדברים על 'הנורמטיבי' שאישה צריכה להיזהר כשהיא נמצאת במצב נחות בחברת גברים".

הן הצליחו להתגונן?

"בזמן המלחמה קמו קבוצות לעזרה הדדית בשביל כל מיני דברים. כלומר, אנשים במחנות התחברו ויצרו קבוצות של עזרה. מה שמעניין זה שהגברים יצרו קבוצות קטנות, אולי 2-3 אנשים שתומכים אחד בשני, ודי מהר התפרקו. אצל הנשים המצב היה שונה, ראיתי קבוצות של נשים שהגיעו עד ל-10 נשים, בנות צעירות שנשארו יחד כל המלחמה כי הרגישו שזו הגנה מאוד גדולה נגד השומרים. כי אם יש קבוצה גדולה של נשים שמסתובבות יחד ועובדות יחד, זה לא כל כך פשוט להפריד ביניהן ולפגוע בבחורה אחת. ברור שלפי חוקי הגזע זה היה איסור גמור להיות עם יהודיות, אז עושים את זה בחדרי חדרים וקשה לעשות את זה כשנשים נמצאות כל הזמן יחד. זה היה סוג של אמצעי הגנה, ושוב, אצל גברים לא מצאתי קבוצות בסדר גודל כזה".

צילום: shutterstock

מה לגבי סיפורי גבורה של נשים?

יש סיפורים כאלו בשפע. בכלל אישה, או גבר, ששורדים דבר כזה זה כשלעצמו מעשה גבורה. יש דוגמאות של נשים שהקימו בתי ספר בשביל בנות בסתר בגטאות, היו גם גברים שעשו את זה אבל עבור הגיל הרך אלה היו בעיקר נשים. הייתה פעולה מאוד הרואית של נשים באושוויץ, כמה נשים שעבדו במחנה אושוויץ יום יום עם חומר נפץ, אספו באומץ רב אבק שריפה ופוצצו באמצעותו קרמטוריום. בפיצוץ נהרגו אז ארבעה אנשי אס-אס. הנאצים תפסו אותן, עינו ורצחו אותן. כשאת קוראת עליהן את מבינה כמה הן היו אמיצות. אחת מהן הייתה בת 16, שנייה בת 18, בנות צעירות שידעו שאם ייתפסו זה הסוף שלהן. הן היו גיבורות. כאמור, כל יהודי אשר שרד הוא גיבור".

אמא ושני ילדיה במחנה. ציור: פרופ' מנחם-רון וכסלר. תערוכה מצויר תפתח בבר אילן בגלריה של המחלקה לאומנות יהודית (בניין 410) בערב יום השואה 

מעבר להבדלים בהתנהגות, יש גם הבדלים פיזיים. איך נשים במחנות התמודדו עם "תופעות נשיות", מה הן עשו למשל בזמן המחזור?

"לרוב הנשים נדפק המחזור, זו הייתה פונקציה של הרעב והתנאים שם. יש כאלו שאומרים שהנאצים שמו 'ברום' בתוך האוכל אבל לא ידוע אם אכן זה קרה. בסופו של דבר  שנים של רעב השפיעו על הפריון. לגבי 'תופעות נשיות', אחת הנשים שראיינתי סיפרה שהיא הגיעה למחנה כשהייתה בת 9, היא הייתה נראית גדולה מגילה ולכן נתנו לה לחיות. היא לא ידעה כלום על עובדות החיים, באותה תקופה הסבירו עליהן לבנות רק בגילאי 12-13. אותה אישה סיפרה שהיא זוכרת נשים שעמדו במסדר ונזל להם דם והיא לא הבינה מה זה. היא שאלה את אחותה, שהייתה איתה במחנה, ורק אז גילתה בפעם הראשונה מה זה בכלל מחזור. בגדול, נשים שקיבלו מחזור היו צריכות לחפש כל מיני פתרונות, לא סיפקו להן שם בדיוק פדים, אז את מנסה לחפש משהו, לא משנה מה, לדחוף, לשים שם, אבל לפעמים אין. לכן כשרוב הנשים שם ראו שהן לא מקבלות הוקל להן".

הן שרדו את השואה באופן שונה מגברים?

"לנשים באופן עקרוני יש יתרון פיזי על גברים במקרה הזה כי לא רואים שהן יהודיות, גבר הוא נימול. אם תפסו גבר ורצו לדעת אם הוא יהודי היו אומרים לו 'תוריד מכנסיים'. כתוצאה מכך, נשים שימשו כקשריות במחתרת. אבל זה לא רק בגלל זה, פרופסור ישראל גוטמן (ניצול שואה וממורדי מרד גטו ורשה. היה ההיסטוריון הראשי של יד שם, וראש המכון הבין-לאומי לחקר השואה,ל.מ) הסביר לי שגבר בגיל מסוים, גיל צבא פולני, אם היה מסתובב בחוץ ולא היה בחווה זה היה מאוד חשוד. ולכן העדיפו לשלוח נשים שישמשו כקשריות. הן היו למשל יכולות להתחפש לאשת כפר שבאה למכור ביצים. אבל למרות זאת, גם לנשים שהתחזו ללא יהודיות הייתה בעיה. באחת העדויות מספרת אישה על כך שהייתה בת 20 והתחזתה לנערת מטבח פולניה. באחת הפעמים היא חתכה גזר והבנות האחרות, הפולניות, הסתכלו על האופן בו היא חתכה אותו ואמרו 'תראו אותה היא חותכת כמו יהודיה'. יהודים הרי היו אוכלים צימס, ונשים יהודיות היו רגילות לחתוך את הגזר לחתיכות דקות. הפולניות היו רגילות לחתוך גזר למרק –הן היו חותכות אותו רק ל- 3 חתיכות גדולות. וזה היה הסוף שלה, היא למדה מהר מאוד שאפילו בדבר כמו לחתוך גזר אפשר לתפוס אותך ואת צריכה לפתח מיומנות גדולה כדי להסתיר את הזהות שלך ולשרוד".

גם האופן בו הן התנהלו היה שונה?

"אחד הדברים המעניינים שגיליתי במחקרים שערכתי, הוא איך התמודדו היהודים עם הרעב. הם הרי היו צריכים למצוא דרכים להתמודד איתו ולא רק לחפש אוכל, אז מה עושים כשרעבים? מה שגיליתי זה שלרוב הגברים היו מדברים על 'מה אני הולך לאכול כשהמלחמה תיגמר' והנשים דיברו על 'מה אני הולכת לבשל'. דודתי שנשארה בחיים, סיפרה שבמהלך המלחמה היא תמיד הייתה מדברת על זה שכשהמלחמה תסתיים היא תיקח סיר שלם של תפוחי אדמה, תבשל אותם ותאכל את כולם. היא ראתה איך משפחתה מתה לנגד עיניה, חלקם מרעב ורצתה לבשל תפוחי אדמה. ברור מאיפה זה בא, לרוב הנשים היו אחראיות על הכנת האוכל והבאת האוכל ובמחנות הן המשיכו עם התפקיד המסורתי שלהן. גם לנשים צעירות ונערות זה היה תקף, הסבירו להן 'ככה מבשלים', 'ככה עושים', כל אחת ניסתה להמשיך עם התפקיד החברתי- אימהי שלה. נשים למשל היו רגילות לטפל בעניינים כמו תפירה וכו'. כשגברים קיבלו מדים לא טובים הם לא ידעו מה לעשות, הם לקחו חוט, ניסו למשוך מכנסיים אבל לא היה להם ממש מושג. נשים לעומת זאת, ניסו להשיג בכל דרך חוט, ואם לא מחט, משהו שהיה אפשר לסדר איתו את הבגד והצליחו לתקן אותו, מה שהיה קשה יותר לגברים".

"מהבחינה הזאת לנשים היו יותר מיומנויות. הן ידעו מה לעשות עם אוכל, והיו אמונות על ניקיון מסיבות מגדריות. אבא שלי סיפר שפעם הגיע לאושוויץ משלוח של בצל. הוא עמד המון זמן ונרקב והנאצים החליטו לתת אותו לגברים היהודים. אבא שלי לא ידע לבשל, אבל הוא ידע שאם זורקים בצל לאש, הבצל נעשה מתוק. אז הוא והחבר'ה שם הבעירו אש וזרקו אליה כמה מהבצלים הפחות רקובים, וזה אכן היה מתוק. אני לא יודעת איך הוא ידע את זה אבל הוא ידע. זה היה יוצא דופן, רוב הגברים לא ידעו מה לעשות, סביר להניח שאם המקרה היה הפוך, הנשים היו יודעות הרבה יותר מהר מה לעשות עם הבצל".

וכשהמלחמה נגמרה ונשים רבות מצאו את עצמן לבד, צעירות ורווקות בלי משפחה?

"היה דחף חזק אחרי המלחמה אצל הניצולים להתחתן ולהביא ילדים. אנשים נשארו לבד. ניצולים שהגיעו ממשפחה ענקית של 10 דודים ו-8 אחים מצאו את עצמם בהרבה מקרים היחידים ששרדו, וזה היה משהו נוראי. הם רצו להקים משפחה משלהם, ולכן היו גם שידוכים מוזרים. זוגות הכירו בנסיבות מוזרות – מחנות עקורים, רישום לחיפוש קרובים. הם לא לקחו את הזמן להכיר ולהתוודע אחד לשנייה כי הם לא רצו להישאר לבד. בהרבה מקרים הרקע לחיבור היה שטחי – 'אני גבר, את אישה, שנינו מדברים יידיש, בואי נתחתן'. חלק מהקשרים היו מוצלחים וחלק פחות כי לא הייתה התאמה אלא פשוט דחף להביא ילדים. אחרי כמה זמן אתה תופס שאתה נשוי למישהו שלא מתאים לך בכלל אבל לפעמים חוסר התאמה הופך להתאמה. אמא שלי אומרת שאלמלא השואה, אבא שלי לא היה מסתכל על מישהי כמוה, היא הייתה צעירה ממנו ב-25 שנה והיו ביניהם הבדלים מהותיים, אבל הם חיו באושר בלתי רגיל 35 שנה. השואה בלבלה את הקלפים לכולם, השאלה הייתה מה אתה עושה עם הקלפים שקיבלת. אבא ז"ל היה אומר – 'אנשים צריכים 90 אחוז סיעתא דשמיא ו-10 אחוז מזל, וזה נכון".

פרופסור ג'ודי באומל שוורץ

את עומדת בראש פרויקט "נשים זוכרות שואה", קהילת מחקר של 30 חוקרות בארץ ובעולם, שהקדישו זמן לחקר נושא האישה בשואה. מה זה בעצם אומר?

את פרויקט 'נשים זוכרות שואה' אני עורכת יחד עם פרופסור דליה עופר מהאוניברסיטה העברית. פנינו לקבוצה של 30 חוקרות שחקרו את הנושא של נשים בשואה מכל מיני כיוונים – זווית היסטורית, מוזיקה, אומנות ועוד, ואנחנו מרכזות את המחקרים בנושא. העניין הוא, שבשונה מכל הנושאים הקשורים בנושא השואה, לכתוב על נשים, נתפס כסוג של זילות. בהתחלה חוקרים כתבו על נושאים שנחשבו לגדולים. באיזשהו שלב התחילו לכתוב על חיי היומיום במחנות ובגטאות. אף אחד לא התנגד לכתוב למשל על ילדים בשואה, אבל ברגע שהתחילו לכתוב על נשים, לפני כ-30 שנה, התחילו היסטוריונים, וגם בפובליציסטיקה, להביע התנגדות. הם אמרו שזה עושה זילות ולא קיבלו את העובדה שעושים את ההפרדה בין נשים וגברים. חלק מהאנשים הפכו את זה למעין צייד מכשפות של אותן נשים שחקרו את הנושא".

איך את התחלת לחקור על נשים בשואה?

"זה באמת שינה את הקריירה שלי. התחלתי לעסוק בנשים אחרי שעסקתי בפליטים וילדים. באותו זמן פנה אליי פרופסור גוטמן ואמר 'אני דואג לך. קודם כתבת על דתיים, ועכשיו על נשים, איך ייקחו אותך ברצינות?' הוא הציע שאני אעסוק בנושא גדול כמו המרד בורשה ואז אוכל לכתוב גם על נשים במרד – וזאת כדי שייקחו אותי ברצינות. זה היה לפני 28 שנים, הוא אמר את זה מתוך דאגה אבהית כי באותו תקופה חוקרת שעסקה בנושא הזה נחשבה ללא רצינית. אצלי העיסוק הזה לא פגע בעבודה, אבל אני מכירה אישית נשים בחו"ל שזה פגע בהן. נשים שכתבו על נשים בשואה ולא אהבו מה שהן כותבות. מתוך המקום הזה, החלטתי שאני הולכת עם דליה אל נשים שחקרו את הנושא, ומבקשת שיכתבו לנו למה בחרו אותו, איך השפיעה עליהן הבחירה, ואיך התייחסו אליהן משפחה, חברים וקולגות. כדי שנקבל תמונה על מה היה אצלנו, אצל החוקרות שבחרו בנושא. זה נקרא 'נשים מספרות שואה'.

את חוקרת שואה כבר עשרות שנים, נחשפת להמון עדויות, שוחחת עם עשרות ניצולות וניצולים, יש מסר שחשוב לך להעביר?

"כן. אם יש לכם בקרבה ניצולות או ניצולי שואה שעדיין בחיים תדברו איתם, תרשמו מה שהם אומרים. אנחנו ממש בשעת האפס. שבעים וחמש שנה לאחר תום המלחמה, עם אחרוני הניצולים. תעלו דברים על הכתב, תראיינו אותם. ל'יד ושם' יש פרויקט בו הם מנסים לחפש תיעוד – 'לאסוף את השברים'. אנשים ששרדו את השואה, והקימו משפחות – אנחנו צריכים לתת להם את הכבוד שמגיע להם ולהבטיח להם שנזכור את הסיפור שלהם".