"הייתי קמה בלילה שטופת זיעה ושואלת 'למה דווקא אני?'"

שמחת החיים של חנה גופרית מעוררת קינאה, וכך גם היומן שלה, שלא יבייש שום פוליטיקאי בחודש שלפני הבחירות. המשבצות הקטנות מלאות שמות של ארגונים ובתי ספר בכל רחבי הארץ ומכל הסוגים והטלפון לא מפסיק לצלצל כדי לקבוע לה עוד ועוד מפגשים. היא מסבירה לי שאמנם זו עונה עמוסה, לקראת יום השואה, אבל שאצלה תמיד זה ככה, בעקבות התפקיד שהיא לקחה על עצמה, ספק מבחירה ספק מכפיה, להיות "מיסיונרית לשואה".

מאז שהוציאה את ספרה, "רציתי לעוף כמו פרפר", לפני 25 שנה, חנה גופרית לא מסוגלת לסרב למי שמעוניין לשמוע את הסיפור שלה. בשנים האחרונות היא עמוסה עוד יותר, בעקבות פרויקט "זיכרון בסלון" שבו היא לוקחת חלק למעשה מרגע הקמתו. שיתוף הפעולה שלה איתם התחיל אחרי שעדי אלטשולר, יוזמת הפרויקט החברתי, חיפשה שורדת שתוכל לספר לה ולחבריה את סיפורה ולעורר בהם את החיבור המנומנם של הדור הצעיר לשואה. גפרית, שעבדה עם אמה של עדי, נבחרה למשימה. מאז אותו ערב, בסלון משפחת אלטשולר, הפך "זיכרון בסלון" לפרויקט כלל ארצי, שבמסגרתו אנשים מכל שכבות האוכלוסייה והגילאים, מתקבצים בבתים של אנשים פרטיים בערב יום השואה, במטרה לשמוע סיפורי גבורה מפי ניצולים ובני הדור השני, ללא תיווכים וללא פילטרים.

אחרי שקצת מתוודעים לגפרית, מבינים שלא היתה אישה מתאימה יותר ממנה כדי לחנוך את "זיכרון בסלון", שכן זה בדיוק מה שהיא מנסה לעשות בעשורים האחרונים: למחוק את האקסיומות שעליהן גדלנו בטקסי בית הספר, ולעזור לנו למצוא את נקודות החיבור וההשקה שלנו למלחמת העולם השנייה. "כשהייתי אחות בבית הספר, הייתי יורדת עם התלמידים לטקסי יום השואה", היא משחזרת, "וכל תלמיד עמד עם דף וקרא איזשהו טקסט שהוא לא הבין. היה קטע שכל שנה הרג אותי, כשאמרו שהלכנו 'כצאן לטבח'. זה פצע אותי. חשבתי איך בכלל ממציאים דבר כזה? מי שכתב את זה לא מבין בכלל. אני לא ידעתי מה לעשות נגד זה, והנה – הגיע הסלון הראשון".

אאוטסיידרית בקרב שורדי השואה

כשחנה הוציאה לאור את ספרה, לא היו עדיין ספרים שהתייחסו להישרדותם של ילדים בזמן המלחמה. גפרית החליטה לכתוב כדי "שכשילד יקרא – הוא יתחבר, כשמבוגר יקרא – הוא יבין בין השורות". לדבריה, סוד ההצלחה של ספרה, שנחשב כבר שנים לרב המכר של הוצאת "יד ושם" ותורגם לעשרות שפות, טמון בעובדה שהוא מציג את החיים בזמן המלחמה בהרבה אופטימיות. "אני מספרת על החיים הטובים – משפחה, חברים, ופתאום יש מלחמה, ואז יש גם את השיקום, את החיים שחוזרים. זה עושה להם משהו אחר. זה נותן לילדים טעם של עוד – כדי שכשהם יגדלו הם יתעניינו, יפתחו ספר של ניצול שהיה יותר מבוגר ממני, שידעו שצריך ללמוד את השואה וכדי שיחשבו 'איזה אושר נפל בחלקנו, שלא עברנו מה שחנה עברה'. זו ההצלחה שלי – שככה אני מעבירה את הדברים".

חנה גפרית בילדותה

לטענתה, אנשים לא ממש ידעו איך להגיב לגישה מלאת שמחת החיים שלה. "בהתחלה לא קיבלו את הדרך שלי, הייתי אאוטסיידרית. לא הזמינו אותי להכנות לנסיעות לפולין. עכשיו אני יכולה כל יום ללכת להרצות בפני תלמידים, כי הבינו שהצדק איתי. בצורה כזאת אני מקרבת לבבות. ומותר לצחוק, וגם מותר לנסוע לברלין. למה לא? למה שאני לא אראה את המוזיאון שם? למה אני אשים לעצמי עונשים?".  

ולגור שם?

"עם זה קשה לי. ללכת לבית הכנסת ולפחד? להוריד את הכיפה? להסתיר את מגן הדוד? כבר חוויתי את זה. זה כואב לי, זה לא מקובל עלי, כי זה הכל בצע של כסף. המילקי שם טעים יותר כי הוא עולה פחות? אני מוכנה לנסוע לבקר את החברות הפולניות שלי, אבל במשך כל הזמן אני מחזיקה את הדרכון בבטן. ברוך השם שיש לי לאן לחזור. אני מנשקת את האדמה כשאני חוזרת. לכן אני יכולה לומר שזכיתי. זכיתי בזכייה הכי גדולה – קיבלתי את חיי, זכיתי לחיות במדינת ישראל ויש לי שבט משפחה. מה צריך יותר מזה?".

זכיתי לחיות

חנה נולדה ב-1935 בעיירה ביאלה ראווסקה, שנמצאת 70 קילומטרים מוורשה. העיירה אכלסה יהודים מאז המאה ה-18, ואלו התקבצו בעיקר סביב כיכר השוק. אבל המשפחה שלה היתה אחרת. אמה היתה תופרת מוכשרת שהיתה ידועה בכל האזור, אביה היה סוחר עורות וחנה היתה בתם היחידה. הם היו משפחה עמידה ובעקבות קשרי החברות של סבה לרוקח הפולני, שהיה גם ממכובדי העיירה, הם התגוררו ברחוב הראשי. המרחק מהקהילה היהודית לא היה רק גאוגרפי. חנה מספרת שביתה היה נטול סממנים דתיים לגמרי והיהדות היתה נוכחת רק בביקורים אצל סבתא, שם זכור לה במעומם חג שבו אסור היה לאכול לחם, או חג שבו הם אכלו בצריף מקושט (סוכה) ולא בבית. חברתה הטובה היתה נכדתו של הרוקח הנוצרי, המטפלת שלה היתה קתולית שנהגה לקחת אותה לכנסיה בימי ראשון והיא עצמה נהגה לשחק בטבע שמסביב "רצה לנהר כל בוקר לראות מה מתרחש, רצה ליער עם החברות לקטוף אוכמניות, נושמת את החי, נושמת את הצומח – וטוב שזה כך היה", היא מתארת ילדות פסטורלית.

אמא של חנה

בגיל 4 הגיעו הגרמנים לעיירה. במשך שנים הם רק נכחו שם, כצל מאיים. אמא של חנה המשיכה לתפור, ואפילו נשות הקצונה הגרמנית התחילו להכיר בכישרונה יוצא הדופן ולהגיע אליה. רק לקראת 1942, חנה שמה לב לשינוי שמסביבה: בראשון לספטמבר באותה שנה, חברה שלה הזמינה אותה ללכת יחד איתה לבית הספר, לכיתה א'. היא מאוד חיכתה לרגע הזה, ללמוד לכתוב ולקרוא ולממש את הפוטנציאל שכולם כל הזמן טענו שיש לה. השומר בכניסה, אותו הכירה כל חייה מהכנסייה, ברך כל ילד שנכנס ואיחל לו בהצלחה, עד שהגיע תורה של חנוצ'קה. לה הוא אמר: "את לא נכנסת לבית הספר, את יהודייה. לכאן יהודים לא נכנסים".

"הפעמון צלצל, כל הילדים נכנסו, ואני נשארתי לבד עם השומר", משחזרת חנה, ולרגע חוזרת להיות אותה ילדה מאוכזבת ופגועה. "החזקתי את הגדר ואמרתי לעצמי 'השומר לא יראה אותי בוכה עכשיו. גם בעתיד, אם מישהו יגיד לך שאת יהודייה, את אף פעם לא תבכי'. חזרתי הביתה ואבא שלי חיכה לי בחדר עם שני כיסאות ושולחן ואמר: 'היום פתחנו את כיתה א'. והוא לימד אותי לקרוא ולכתוב בפולנית, ומעולם לא עשה לי הנחות. אי אפשר לנעול את השער לילדי יהודים. אם סוגרים שער אחד, אנחנו פותחים שער אחר".

בינתיים נפתח בעיירה גטו. חנה מספרת שהוא הוא היה יחסית פתוח, "נתנו הרגשה שזה 'גטו לייט' כדי שאנשים יתקבצו אליו. היתה מאחורי זה מחשבה שטנית – כי את כולם לקחו משם לטרבלינקה". כל היהודים באזור, 4,000 במספר, עברו אל הגטו – חוץ ממשפחתה של חנה. הגברות הגרמניות חששו להגיע לשם, ולכן החליטו להשאיר את התופרת קרובה אליהן, בביתה הישן. "אבל כבר לא נתנו לי להתרוצץ בשדות כמו פעם. רוב הזמן בליתי עם הרוקח, הייתי עוזרת לו להכין תרופות. באותה תקופה הכפריים התחילו לשלם לאמא בירקות ופירות. היינו מבשלות ביחד סיר ענק של מרק. אמא שלי היתה אומרת לי לטעום אותו בזהירות רבה, כי את המרק ניקח לגטו, ואם נותנים למישהו משהו, זה צריך להיות יותר טעים מאשר אם היית מבשלת לעצמך". אבל גם זה נגמר, כשלילה אחד הגרמנים קיבצו את כל היהודים בחצר בית הספר – "אותו בית הספר שכל כך רציתי להיות בו", מספרת חנה באירוניה. "חייל גרמני קרא בשמות וכולם עלו לעגלות. היה טרנספורט ובסופו של דבר נשארו 35 איש. אנחנו חזרנו הביתה, אבל כבר היה ברור שהמצב מסוכן. ההורים שלי החליטו לברוח. אבל לאן נברח? כל מי שנותן מסתור רוצחים אותו".

"אני תפוח אדמה"

בתור התחלה חנה נשלחה למשפחה אמנת, אבל אחרי כמה ימים שבהם לא הסכימה לתקשר, אמה לקחה אותה למחבוא בבור באסם בכפר אחר. שם, בבור שבאסם, פגשה את אבא שלה והיא היתה מאושרת להיות שוב עם הוריה, למרות התנאים הקשים. יום אחד פרשה השמועה שהגרמנים מגיעים. מכיוון שפחדו שחנה תצעק, האיכרה הפולניה שהסתירה אותם הכניסה אותה לשק תפוחי אדמה ושלחה אותה ביחד עם הבן שלה, שדהר על סוס כשהשק עם חנה על גבו. "הרגשתי שלהיות ילדה זה לא טוב. היה ריח של תפוח אדמה אז החלטתי להפוך את עצמי לתפוח אדמה, כך שאפילו אם הגרמנים ידקרו את השק – לא יכאב לי כי אני תפוח אדמה".

אביה של חנה

אחרי התקרית הזו, האיכרה אמרה שהיא לא מוכנה שנשאר שם יותר. "חברה של אמא שלי הצליחה למצוא לנו מקום בוורשה, זה היה בדיוק בגבול בין הגטו הקטן לגטו הגדול. משפחה בשם סקוברונק קיבלה דירה באחד הבניינים שם, והם היו מוכנים לקבל אותנו לשלושה חודשים, עד שהם יעזבו את הדירה שלהם ויכנסו לדירה הזו – דירת שני חדרים בקומה שישית ללא מעלית. אבל כדי לנסוע צריך תעודות מזויפות. החברה של אמא הצליחה לסדר לנו שתי תעודות – לי ולאמא. אבא אמר לנו לנסוע בלעדיו, שהוא יצטרף לפרטיזנים ו'אפילו אם נהיה בסוף העולם, ניפגש אחרי המלחמה בתחנת הרכבת שבעיירה'. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. אמא אחרי זה חזרה לחפש אותו, גם בכפר שבו הסתתרנו, אבל הוא לא היה. האיכרה אמרה שהוא נעלם, אבל אמא ראתה את המעיל ואת המגפיים שלו בארון הפתוח. לדעתי הפולנים רצחו אותו". עד היום חנה לא יודעת מה בדיוק עלה בגורלו של אביה. "רק בפעם הראשונה שנסעתי עם משלחת לפולין, הבנתי שאני חלק ממשפחה גדולה של שישה מיליון. ובמשפחה הזו אני תרמתי את חלקי".

בדירה שבקומה השישית

חנה ואמה הגיעו לוורשה בשלהי 1942. במשך שלושה חודשים הן שהו בדירה שבקומה השישית ללא חשמל, ללא נעליים וכמעט מבלי לדבר, כדי שאף אחד לא ידע שיש אנשים בדירה. בתום התקופה, הגיעה משפחת סקוברונק וחנה ואמה היו צריכות לעזוב. אלא שאז אם במשפחה החליטה להשאיר אותן בביתה עוד שלושה חודשים, שלבסוף נמשכו לשנתיים. "אמא שלי היתה מנקה את הבית ועושה שיעורים עם שתי הבנות שלהן. לי היו כמה חוקים: אסור היה לי לגשת לחלון או לדבר בקול רם. הייתי נצמדת לחלון ושומעת את הילדים משחקים ומדמיינת שאני משחקת יחד איתם. כשהגעתי לבקר שם במשלחת הראשונה, הבאתי איתי חבל ושחקתי שם למטה – רק אחרי שעשיתי את זה, יכולתי להמשיך".

כשהיו מגיעים אל משפחת סקוברונק אורחים, חנה ואמה היו מתחבאות בארון הבגדים בעל שני הדלתות במשך שעות, מבלי לזוז ומבלי להוציא הגה. "אמרתי לעצמי שאם הייתי יכולה להפוך לשק תפוחי אדמה, אין שום סיבה שלא אהפוך את עצמי גם לפרפר. וככה הייתי נשארת בארון, אבל מתעופפת בשדות של העיירה, מפרח אל פרח".

בני הזוג סקוברונק

המצב הדרדר שוב במהלך המרד הפולני הלאומי. "הרוסים היו ליד הנהר הוויסלה והפולנים היו בטוחים שהם יעזרו להם, אבל הם לא עזרו. הגרמנים הביאו את כל הטנקים והתותחים שנשארו באזור והתחילו להפגיז. אחת הפצצות שלהם נפלה על הבניין שבו גרנו ושרפה את שלושת הקומות העליונות. אנחנו הסתתרנו במקלט ומכל האזור התחילו להגיע אנשים – כולם מלוכלכים, בלי תעודות ובלי כלום, כך שאי אפשר היה לדעת מה השם האמתי שלנו ומאיפה אנחנו מגיעות. פעם ביום האוקראינים הגיעו לעיר, הוציאו פולנים לרחוב ורצחו אותם. כך שגם הגרמנים רצחו את הפולנים וגם האוקראינים. לבסוף הגרמנים הוציאו אותנו מהמקלט, יחד עם משפחת סקוברונק (העמדנו פנים שאנחנו לא מכירים). הם הובילו אותנו דרך ורשה הבוערת והעבירו אותנו למחנות – אב משפחת סקוברונק הועבר לאושוויץ, בעוד שאשתו ושתי בנותיו המשיכו אתנו למחנה עבודה בגרמניה".

"הייתי חלשה אבל חיה"

באופן פרדוקסלי, חנה מספרת שהתקופה במחנה הגרמני היתה התקופה הטובה ביותר עבורה. "הזדהיתי כאנה אורבניה – ילדה פולנית. הייתי שם עם עוד ילד. הנשים יצאו בבוקר לעבוד וחזרו בערב. אמא הלכה אל הגרמניות לתפור ואני קיבלתי קצת יותר בגדים וקצת יותר אוכל, שאותו הייתי מחביאה ומביאה למחנה. יום אחד מנהלת המחנה שאלה אותי אם אני רוצה ללמוד לקרוא ולכתוב גרמנית, וככה התחלתי ללמוד גם גרמנית".

אז אפשר לומר שהתנאים שם היו טובים?

"לא היה ממש רעב, אבל גם לא היה ממש אוכל. לגרמנים כבר לא היה מה לתת. כשיצאנו משם, היו לי הרבה פצעים על העיניים, לא הייתי מסוגלת לפתוח אותן מחוסר ויטמינים, וגם נראיתי קטנה לגילי כי היה עיכוב בהתפתחות. הייתי חלשה אבל חיה".

כשהרוסים התחילו להתקרב לאזור, הגרמנים אספו את הנשים והתחילו להצעיד אותן אל תוך עומקה של גרמניה, כנראה לכיוון בוכנוואלד. אמה של חנה, בנות משפחת סקוברונק ומספר נשים נוספות, בהם גם הילד הנוסף שהיה במחנה, הבינו שמשהו חשוד, והן החליטו להתנתק מהשרשרת האנושית ולברוח לכיוון החזית, בתקווה להגיע לרוסים.

"בסוף הגענו לחזית. היו שם קרבות בין הרוסים לגרמנים וכל הזמן היו הפגזות. הסתתרנו בתוך הצריף כמה לילות, עד שפתאום היה שקט פסטורלי. יצאתי החוצה – לא היו יריות, לא הפצצות, רק ציוץ ציפורים. מרחוק ראיתי מישהו על סוס לבן. אז לא ידעתי שלרוסים יש מנהג, שכשהם כובשים מקום הם קודם כל שולחים רוכב על סוס לבן ורק אז כל שאר החיילים מגיעים. נכנסתי לצריף שלנו וצעקתי 'הרוסים הגיעו, הרוסים הגיעו'".

חנה חשבה שבכך הסתיימו הצרות שלהן, אך כמו בסרט אימה, שבו בכל פעם כשנדמה שהגיע הסוף מתחיל גל סבל חדש, גם פה התחילה מסכת תלאות נוספת: "הרוסים שחררו אותנו והתחלנו ללכת יחד איתם, אבל בדרך ברחנו גם מהם כי הם ניסו לאנוס את הנשים. היינו מסתתרות באסמים ולאט לאט התגלגלנו עד שהגענו לפולין. ב-11 במאי הגענו לעיירה שלנו לחפש את אבא בתחנת הרכבת – אבל לא היו יותר יהודים בכל העיירה".

ריח טוב של גפילטע

בתום המלחמה, חנה ואמה עברו לגור בעיר בצפון פולין. "למדתי בבית ספר של פולנים, תחת זהות פולנית. הייתי גם בתנועות נוער, שהמפגשים שלהם היו בעצם תחת הכנסייה. פעם אחת הייתי שם עם הכיתה שלי והכומר שאל שאלה ואף אחד חוץ ממני לא ידע מה התשובה, זה היה משהו על משה רבנו. 'אם לא הייתי יודע שאת קתולית, הייתי אומר לך שיש לך ראש יהודי', הוא אמר לי, ובאותו רגע קמתי, חזרתי הביתה ואמרתי לאמא שלי 'בואי נחפש יהודים'. מיד הלכנו לרחוב שבו התגוררו יהודים. ברגע שהגענו לשם, היה ריח של הבית של סבתא שלי – זה היה ריח של גפילטע פיש. ראינו מאחד החלונות נרות שבת, דפקנו בדלת ואמרנו לאנשים שפתחו לנו 'שמע ישראל', כי ככה היהודים הזדהו באותם ימים. וככה חזרתי ליהדות שלי".

משם עברו חנה ואמה לגור יחד עם הקהילה היהודית של לודג', ושם גם אמא שלה פגשה את יוסף, שהיה ניצול אושוויץ שאיבד את אשתו ובתו "אני זכיתי באבא והוא זכה בבת", חנה מספרת עליו. בהמשך נולד לשניים בן, אח לחנה, שהיה צעיר ממנה ב-11 שנה. המשפחה החדשה המשיכה להתגלגל למחנה כורים בגרמניה, שם למדה חנה עברית, עד שלבסוף הם עלו לארץ, בסוף שנות ה-40. היא ואמה המשיכו להיות בקשר עם משפחת סקוברונק, שהתאחדה לאחר המלחמה וחזרה לוורשה וזכתה להיכלל ברשימת חסידי אומות העולם. הן אף החזירו להן טובה ותמכו בהן בשנות הקומוניזם הקשות.  

3,000 יהודים מבוגרים היו בביאלה ראווסקה בערב מלחמת העולם השנייה, מתוכם נותרו רק 35 אנשים. בנוסף, היו כ-1,000 ילדים בעיירה, ומתוכם נותרו רק שניים, אחת מהם היא חנה. "זה מטען כבד. פעם הייתי קמה בלילה שטופת זיעה. הייתי שואלת את עצמי למה דווקא אני? מה אני אמורה לעשות עם זה? היום אני יודעת שכל המפעל שלי הוא כדי לענות על השאלות האלו – פרסמתי את העיירה, פרסמתי את השואה, פרסמתי את המשפחה. אולי בגלל זה".  

 

 

מחנות ריכוזמלחמת העולם השנייהשואה