יום השואה 2019: "אני ניצחתי את היטלר! עובדה, אני פה!"

"אתם יודעים, כשאתם מסתובבים בסיורים באושוויץ או במחנות אחרים – אתם רואים רק את המסגרת. רק את הלמעלה. בואו, אני אספר לכם עכשיו את מה שיש בפנים, את מה שלא יכולים לראות שם…"

קוראים לה פסיה בודנר. השנה הייתה בת 91, ולפני מספר חודשים נפטרה. האישה הזו השאירה אותי פעור פה והעבירה אותי חוויה שאני לא אשכח כל החיים בערב של "זיכרון בסלון", באולם קטן במרכז תל אביב. הערב יתקיים "זיכרון בסלון" לזכרה

היא פשוט התחילה לספר, ומרגע שהתחילה לספר, היא לא הפסיקה לרגע. אפילו כשהגרון התייבש. היא סיפרה ושיתפה וסחפה את כל מאתיים ומשהו האיש שהיו בחדר, לעולם אפל ואכזרי ברמה בלתי נתפסת – לצד עולם של אופטימיות והצמדות לחיים, ברמה שאפשר רק לדמיין.

היא סיפרה על היום בו לקחו אותם מהבית. ועל הנסיעה ברכבת לאושוויץ. ועל המכות שחטפה. ועל מנגלה שדרך לה על הראש והכריח אותה לשכב בשמש לוהטת יום שלם בלי יכולת לזוז. ועל הילדה הקטנה שראתה מולה, שאמא שלה השליכה לה פרוסת לחם כל בוקר מעבר לגדרות במחנה, ויום אחד הפרוסה נתקעה על הגדר והילדה ניסתה לחלץ אותה עם מקל אבל נגעה בגדר והתחשמלה. ועל האמא של אותה הילדה, שראתה את ילדתה שלה משחירה לה מול העיניים, וצרחה צרחה מקפיאת דם ורצה אל הבת שלה ונפלה על הגדר מולה כמה שניות אחריה, רק כדי שהבת שלה לא תעזוב לבד. ועל סיר המרק, שהיה צריך להספיק לצריף שלם ורובו היה עשוי מדשא ואבנים וחול שזרקו פנימה עם כמה תפוחי אדמה. ועל היום שהבינה שהסיר שהם שותים ממנו את ארוחת הערב זה אותו סיר שהם משתמשים בו בשירותים בבוקר. ועל היום שמישהו סיפר לה ממה עשוי הסבון שנתנו להם להשתמש בו. ועל הלילה בו חטפה דלקת באף וידעה שאם לא תקום למחרת לעבודה היא תישלח לקרימטוריום ונאלצה עם הציפורן לפצוע את עצמה כדי לנקז את הפצע במשך כל הלילה. ועל הנסיעות ברכבות, כשמצאה את עצמה שוכבת על גוויות של מאות אנשים מתים, שרק יום קודם ישנו לידה.

במשך שעתיים היא גוללה את הסיפור שלה, ושל עוד מאות אלפי אחרים. ואני התנתקתי מהכל והייתי שם. יכולתי לעמוד לידה בשדה ליד המחנה כשמילאה את הקרון בתפוחי אדמה, להרגיש את המכות שחטפה, לצעוד בדממה לידה בשבילים של אושוויץ בדרך חזרה בערב, להידחק בדרגש בלילה ולחוש את צינת הקור בבוקר ואת צינת המוות בלילה.

אושוויץ. צילום: לירן שיק

לפני חמישה חודשים נסעתי בהחלטה של רגע לסיור באושוויץ עם שני חברים. התמונות של אותו יום מהמחנה חקוקות לי בראש כל כך חזק – שהסיפור של פסיה, העוצמות המטורפות שלה, הדרך שסיפרה אותו והזיכרון הטרי שלי משם, יצרו אצלי חוויה שאני לא יכול לתאר.

"אתם יודעים", היא הפסיקה לרגע, "הייתה פעם אחת שהייתי צריכה לספר את הסיפור שלי בוועדה ממשלתית בשביל הפיצויים, ובאיזשהו שלב אחד הרופאים עצר אותי וביקש שלא אמשיך כי שמע מספיק ולא מסוגל לשמוע את זה עוד". אז, הסתכלה על כל הנוכחים בחדר. "אתם מבינים?" היא שאלה, "לכם קשה או שאתם לא מסוגלים לשמוע את זה, אבל אני – אני עברתי את זה!". ואז התמתחה ואמרה בחיוך ממזרי של ילדה בת 91: "אבל אני ניצחתי את היטלר! אתם יודעים למה ניצחתי אותו? כי עובדה – אני פה. הוא עשה את כל מה שיכול היה בשביל להשמיד את כל מי שרצה, אבל אני פה ויש לי משפחה ענקית, ואני ניצחתי אותו!".

ואז, לגמה כוס מים, הרימה את הראש בגאון ואמרה: "אם יש לי דבר אחד שאני רוצה שתצאו מכאן היום, זה שתדעו להעריך את החיים. תמיד אפשר לשאוף ליותר ולרצות עוד. אבל לפעמים כל מה שמספיק לך בחיים בשביל להיות מאושר ברמות שאי אפשר לתאר, זו חתיכת לחם קטנה, חופש, ופינה לעצמך להניח את הראש", ואז חייכה חיוך וצחקה כשאמרה: "ואני? היום לא רק שיש לי מיטה ולחם, יש לי גם מה למרוח על הלחם!"

המדריכה בסיור באושוויץ שאלה אותנו אם אנחנו יודעים מה הייתה תוחלת החיים הממוצעת במחנה לאסיר. ניסיתי לנחש ובכלל לא הייתי בכיוון. "שלושה שבועות" היא לחשה לנו באחד ממבני האבן, "שלושה שבועות הייתה תוחלת החיים של מי שנכנס לאושוויץ".

פסיה הייתה שם שלוש שנים. יהי זכרה ברוך.

אושוויץהיטלרהשואהיום השואהמלחמת העולם השנייה