"את יודעת כמה אנשים מתים מבושה סביבנו?"

"זה היה במסיבה לרגל 50 שנות נישואין של ההורים שלי, " מתארת סיגל אביטן את הרגע שבו הבינה מה באמת מנהל את חייה ואת חיי הסובבים אותה. " הזמנו פייטן מרוקאי שברך את הורי ואת כל האחים שלי, כל אחד זכה לברכה אישית וכשהגיע אליי וברך אותי בבן זוג טוב, השתררה דממת מוות באולם. אמא שלי כבשה פניה ברצפה כולה חיוורת, אבי הביט דרך החלון ולא פצה פה. הסתכלתי עליהם, ועל 200 המוזמנים, כולם חברים קרובים ובני משפחה והבנתי – אף אחד מהנוכחים לא יודע שאני גרושה. חשומה! המילה הזאת הדהדה ולא הרפתה, כאילו היקום דרש ממני לעצור הכל ולצלול לתוך המשמעות שלה."

אביטן הייתה אז גרושה מזה חמש שנים, פרודה כבר 8 שנים ולמרות זאת ההורים שלה לא סיפרו על כך לאיש מהקרובים אליהם בגלל אותה 'חשומה', בושה במרוקאית.

"לא סתם בושה, אלה בושה ערמומית, כי מצד אחד מחנכים אותנו להיות צנועים, אציליים ואיכפתיים כלפי החברה בה אנו חיים ומצד שני היא מלמדת אותנו לשים את מה שאנשים אחרים חושבים הרבה לפני מה שאנחנו רוצים וצריכים. הבושה הזו בעצם גוזלת מאיתנו את החופש לבחור", היא מסבירה.

אביטן, אשת תוכן ותקשורת מוערכת בת 49 ואם לשלושה בנים גדלה בבית דתי בשדרות. הוריה היו מקובלים מאוד בעיירה שהייתה אז קטנה והתנהלה כמו משפחה אחת מורחבת. סיפורי העיר והשכנים שזורים בסיפור שכתבה על חייה. 

אחרי האירוע הזה הגיעה גם נפילה כלכלית כואבת, שנבעה מאותה סיבה ממש "פשוט פחדתי שיידעו שנכשלתי", היא מספרת. באותה עת אביטן ניהלה משרד של ייעוץ תקשורת ואסטרטגיה עם 20 עובדים, והתברגה בין רשימת המשרדים המובילים בתחום.  בהשקעה כספית גדולה מאוד היא מקימה חברה לשידורים חיים באינטרנט אבל המיזם הזה שהקדים את זמנו ביותר מעשור, מביא את אביטן לשלום על כך מחיר כלכלי ואישי כבד. 

"בהתחלה הסטארטאפ הצליח מאוד, אפילו הקמנו את ערוץ הטלוויזיה הראשון באינטרנט באתר דה מרקר..יותר מזה, עשינו שידור חי בפייסבוק לפני שצוקרברג אפילו תכנן אותו. הייתה רק בעיה אחת, הלקוחות שילמו מעט מדי על הרעיון החדשני ואני לעומת זאת השקעתי הרבה מאוד כסף, השקעות האלה הן שגררו אותי לחובות וגם כשכבר היה ברור שצריך לסגור, לא היה לי האומץ. לא רציתי שידעו שאני נכשלת, אז המשכתי להחזיק פאסון ולשדר עסקים כרגיל והדימום בבנק לא פסק"

רק אחרי הקריסה הכלכלית וטיפול פסיכולוגי, אביטן הסכימה להודות בפני עצמה שהבושה וליתר דיוק החשומה היא שמנהלת אותה..

"הבנתי שבמקצוע שלי או נכון יותר זה שהחזקתי בו שנים כיועצת תקשורת, הייתי עסוקה בלדאוג לשמור על תדמית מנצחת עבור הלקוחות שלי. העסקתי עשרות אנשים רק כדי למרק תדמיות. בדיעבד אני יכולה לומר לך שטיפלתי לא פעם ב'חשומה' שלהם. בבושה הפרטית שלהם ואף פעם, לפני אותו היום, לא עצרתי לחשוב על מה הם מוותרים ואיזה מחיר הם משלמים כשהם דוהרים לשם עד שחוויתי את זה אני. בחודשים האלה בהם טיפלתי בעצמי ובחשומה שלי, כשאני בלי משרדים מפוארים ובלי לו"ז של נשיא ארצות הברית, למדתי משהו ששינה את כל תפיסת העולם שלי, שינה את הדרך בה אני מנהלת מערכות יחסים, את הדרך בה אני חיה, מגדלת את הילדים שלי ואת האופן בו אני עובדת ומתפרנסת." 

בשלב הזה אביטן מחליטה לכתוב ספר על השפעת הבושה על קבלת החלטות שלנו ומגיעה עם עותק שלו לעורכת עדנה שבתאי. כשזו מסיימת לקרוא את הטקסט היא שולחת את אביטן עם הוראה אחת בלבד – תכתבי רומן, לא ספר עסקי.

והיא צייתה. "שלושה חודשים לא יצאתי מהמיטה למעט להכין לבנים שלי אוכל, ורק כתבתי…הספר יצא ממני בנשימה אחת.

כשסיימה שלחה את כתב היד לשלוש הוצאות ספרים והחליטה שהראשונה שתיעתר תקבל את הספר. זו הייתה הוצאת הספרים 'מודן' ושם חשבו שהספר צריך להיות עבה יותר וגם שעדיף בלי השם הזה 'חשומה'. אביטן, אישה שעומדת על דעתה, התעקשה על השם ("גם ליאור רז התעקשה על השם 'פאודה' וצדק"), גם על התיקונים בספר, גם על העטיפה, ולימים החזיקה בידה מה שהפך במהירות לרב מכר ואת הספר הזה קשה להניח מהיד. כפי שנכתב בסערה גדולה, כך הוא נקרא גם – ברצף ובמהירות. 

אביטן לא לבד בסיפור הזה של הבושה. 

"תראי כמה אנשים מתים מבושה סביבנו. יגאל בשן, מוני פנאן, תת ניצב אפרים ברכה ועפרה חזה ממה היא מתה? גם היא מבושה ויש עוד אינספור דוגמאות. אני בטוחה למשל שאם תשאלי את יעקב פרי אם הוקל לו אחרי שעמרי אסנהיים חשף את העובדה שהסתיר את הרקע הצבאי שלו, הוא יגיד שכן. העול שבהסתרת אמת כבד יותר מהאמת עצמה גם אם היא פחות אסתטית."

צריך להגיד, למרות הדמיון זהו לא ספר אוטוביוגרפי. "הפכתי את סיפור חיי למדפים עליהם הנחתי סיפורים מעניינים שכולם עם פרי דמיוני," אומרת אביטן. לדבריה פחות מחצי מהסיפור הוא ממש עליה "היה חשוב לי לשזור פנימה בהומור דמויות שכל אחד יוכל להזדהות איתן. בכל פעם שקוראת או קורא אומרים שכתבתי מגרונם, אני מתרגשת."

את הספר, הפכה אביטן להרצאה מצליחה שחברות במגזר העסקי אוהבות להזמין לעובדים שלהם. במקביל היא עובדת עם בכירים בעולם התרבות והעסקים על קידום אישי ועסקי, על האג'נדה שלהם. היא לא מוכנה לציין מי הם לקוחותיה אבל די בשיטוט קצר במגזין האינטרנטי שלה ביזנס טאלנט כדי למצוא את-שמעון שבס, מי שכיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, אורנה בנאי, יונה ויזנטל, טדי שגיא, משה מרי, אבנר חודורוב, גידי גרינשטיין ורבים נוספים. גם את החלום להוציא ספר על איך הבושה משפיעה על קבלת החלטות היא לא זנחה ובקרוב יפורסם גם הוא. 

"הנושא הזה חשוב כי אצל רובנו הבושה נמצאת במקום הלא בריא. איבדנו את הקשר עם המנגנון הפנימי שלנו, זה שאומר מתי היא טובה ומתי היא רעה. לכל אדם יש מצפן פנימי שאומר לו מתי הבושה היא נכונה ובמקום ומתי היא באה בשביל לרצות את הסביבה, מתי היא נמצאת במקום הבריא שמונע מאיתנו להיות אנטי חברתיים ומתי היא מונעת מאיתנו להתקדם ולהגיע למקומות ולהישגים אליהם אנחנו שואפים. ואת יודעת מה, אפילו מתי היא מונעת מאיתנו סתם להתפנק.," היא מחייכת.

"הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו מגדיר את זה נהדר, הוא קורא לזה אדריכלי פיקוח. זה נכון, תחשבו על זה, כל אחד מאיתנו מקים פירמת אדריכלי פיקוח לחיים שלו. אצל חלק מדובר בחבר'ה מהצבא, אחרים מתחשבים בדעתם של הקולגות בעבודה, ההורים שלנו, שכנים, בני זוג.. הרשימה לא נגמרת. וזה כל כך חבל כי בעולם החדש, כל אחד ואחת מאיתנו יכול להמציא את עצמו מחדש, אסור להשאיר אותה, את הבושה, את החשומה, את ה"מה יגידו" אפילו לא עוד רגע אחד בתוכנו. אנחנו צריכים לבעוט בה בכל הכוח והכי רחוק, היא לא משרתת אותנו, היא קוברת לנו את העתיד, את האפשרות לחסל את המשכנתא, את הזכות הבלעדית שלנו להגשמה . הגשמה שלנו, לא של הסביבה, גם אם לסביבה קוראים אבא אמא, או להיפך."

חשומהסיגל אביטןשבוע הספר