החיים כטרנסית: "בקיץ בין כיתה י"א ל-י"ב, עזבתי את הפנימייה כנער וחזרתי נערה"

בגיל 17, בקיץ בין כיתה י"א ל-י"ב, עזבתי את הפנימייה בתור בן וחזרתי בתור בחורה. עשיתי את זה על דעת עצמי, אחרי שהתבשלתי עם זה זמן רב ולא שיתפתי אף אחד, אפילו לא את הקרובים לי ביותר. פשוט קפצתי למים העמוקים. עוד כשהייתי קטנה היו סימנים. הייתי משחקת עם בובות למשל, לבשתי שמלות – מקרה קלאסי של טרנסית. הפתרון של ההורים שלי היה לתת לי בתור ילדה הורמונים גבריים, אבל לא כל כך הלך להם. כשחזרתי לפנימייה התלבשתי כמו בחורה, ביקשתי שיקראו לי בשם נשי. המנהל ואנשי הצוות לא קיבלו את השינוי בעין יפה אז זימנו אותי לשיחה ואמרו לי שאני לא יכולה לעשות דברים על דעת עצמי ושהייתי צריכה לבקש אישור. לי לא היה אכפת, התחלתי לרשום על כל המחברות שלי ועל עבודות ההגשה "ירדנה". במקביל, התחלתי גם להתמודד עם הצקות, לחשושים מאחורי הגב ונעיצת מבטים. השיא היה כשהעבירו אותי מהמעונות ל'דירת הכנה לחיים בוגרים". קיבלתי חדר משלי, אבל הם לא ידעו איפה לשים אותי, כי לא הבינו אם אני בן או בת.

בתקופה הזו המצב הנפשי שלי היה לא מזהיר ובנוסף להכל, נאלצתי להתמודד עם הפרעות אכילה. כאשר הגעתי לגיל 18, יכולתי באופן חוקי להתחיל עם הורמונים אבל לא אישרו לי מכיוון שהייתי בתת משקל. כשסיימתי את הפנימייה, אושפזתי במחלקה להפרעות אכילה. האשפוז היה קשה מאוד, וזאת במקביל להתמודדות שלי עם היותי טרנסית. גם הפעם, נתנו לי הרגשה שאני גורמת לבעיות – איפה ישימו אותי, בחדר בנים או בנות? אז מיוזמתי עברתי לסלון, למרחב ציבורי. ושם הייתי כל תקופת האשפוז. במקום לתמוך בי ולהבין שאני במצוקה, שפטו אותי והעמיסו עוד כאב וסבל על המצב הנפשי שלי. באותם רגעים הרגשתי שאין לי מקום משלי ושזה לא הוגן, זו אפליה. אני בעצם צריכה לקבל את חוסר הקבלה שלהם.

לאחר האשפוז חזרתי הביתה והעברתי שנתיים בחוסר מעש. לאחר מכן עברתי לדירה  הראשונה שלי וניסיתי לשרת בשירות לאומי, אך לא התמדתי. עדיין התמודדתי עם הפרעות אכילה ורק בגיל 23 קיבלתי סופית מרשם להורמונים.

לפני שש שנים התחלתי להגיע ל"חצר הנשית", התארגנות חברתית פמיניסטית התומכת בנערות ובנשים צעירות. זה מקום כל כך משמעותי בשבילי שאני מתבלבלת כשאני נדרשת להגדיר אותו. לאורך התקופה, החצר העניקה לי ליווי אישי, תמיכה ועזרה בהתמודדות עם האתגרים שלי. בזכות הצוות בחצר הרגשתי שאני יכולה למצות את הפוטנציאל שלי ולהשתלב בחברה. הרגשתי פחות מיוחדת (בקטע טוב) ויותר שייכת. פה אני לא מרגישה שונה, הדלת תמיד פתוחה, יש תחושה של משפחה, יש אוכל של בית, ויש לי חברות, ליווי ותמיכה בכל מה שאני צריכה.

היום, בגיל 24, אני לוקחת את הכדורים באופן קבוע והם גרמו לי לשינויים פיזיים. הגוף שלי השתנה, הפנים שלי עדינות יותר, יש לי פחות שיער גוף, ובאופן כללי, אני מרגישה הרבה יותר מאוזנת נפשית, ועם הרבה יותר ביטחון עצמי. אני לא מרגישה שאני חייבת למישהו משהו, והכי חשוב יש לי חברים ואני פחות מבודדת חברתית. לפעמים אני זורמת עם הפרסונה המוחצנת שלי ולפעמים אני מרגישה כמו פריק שואו. כמו דמות מצוירת שלא צוירה טוב, כמו קומיקס מפחיד, ולא בא לי לצאת לרחוב. אני נגעלת מעצמי ובא לי פשוט למות. אני מרגישה את זה בעיקר לאחר מפגש עם גברים סטרייטים, אני חשה את הסלידה והשיפוטיות. לפעמים ברחוב צועקים לי "יא קוקסינל" אבל אני מחזירה ומרגישה טוב עם זה. בסוף, זו הרגשה פנימית שלי, איך שאני תופסת את עצמי. אני לא אחזור לחיים שלי בתור גבר אבל החיים שלי לא ורודים כי אני אישה, הסיטואציה מאוד מורכבת. אני נפגעת הרבה פעמים מהחברה ומרגישה שונה, אבל תמיד מזכירה לעצמי שיש אנשים מסביבי שאוהבים אותי.

הביטחון שלי חוזר להתערער כשאני  בחברה מעורבת של גברים ונשים. לפעמים אני מקנאה בבנות שנולדו בנות והייתי שמחה אילו לא הייתי צריכה להתמודד עם זה. תהליך של שינוי מין כרוך בהמון תסביכים כמו הפרעות אכילה, אובדנות, חרדות. דברים שכנראה היו שם גם קודם, אך מצאו קרקע נוחה להתפרץ. אני קוראת לבנות במצב שלי לטפל בזה. עם הזמן הבנתי שאם לא אטפל בבעיות שלי אני עלולה למות ולעולם לא אהיה האישה שאני רוצה להיות. אל תנדו את עצמכן מהחברה, מאוד קל לאבד את הכישורים החברתיים שלכן בסיטואציה הזו, למצוא את עצמכן לבד, כשאתן שונאות את עצמכן וחשות דיספוריה.

שבוע הגאווה עבורי זה חג שאומר שאני הכי לגיטימית ויכולה להיות שמחה בחלקי. אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות. עדיין אין הכרה בארץ בנישואים חד מיניים, עדיין אין תהליך פונדקאות מסודר ללהט"בים, ועדיין טרנסיות (וטרנסים) מתאבדות או נרצחות כי הן אבודות, וסובלות מאלימות. האבסורד הוא שהמדינה מתגאה בהיותה דמוקרטית, מפרסמת את אירועי הגאווה שלה ברחבי העולם ובעצם רוכבת על הגב של הקהילה הלהט"בית, ממש כמו שקרה באירוויזיון.

עד שלא יהיה שינוי, המקום האישי שלי בתוך החגיגה הזו לא משנה. והשינוי הוא לא רק בממסד, הוא גם בחינוך. 'הומו' היא לא מילת גנאי, ואין לגיטימציה להשתמש בה גם אם אתה קצת מוחצן. למזלי אני גרה באזור שבו יש הרבה טרנסיות כך שהמודעות גבוהה, אך לצערי הרבה טיפולים הנוגעים לטרנסים מתרכזים במרכז ובערים הגדולות, חשוב להרחיב אותם גם לפריפריה. אני מרגישה שיותר מקבלים אותי היום מאשר פעם ויש יותר מודעות להומופוביה וטרנספוביה. למרות הכל המצב השתפר וישתפר.

**הכותבת היא בוגרת עמותת "החצר הנשית”, עמותה פמיניסטית המפעילה מענה ייחודי של מרחב פתוח ובטוח לנשים ולנערות בדרכן ליציאה לחייהן הבוגרים. 

 
 
הקהילה הלהט"ביתחודש הגאווהטרנסג'נדרים