החתונה של אנה ואייל: בלי רבנות ובלי הורים, האם מותר לוותר על הכל בשביל הרייטינג?

האמת? קצת צבט לי בלב כשאנה ארונוב ואייל אלגבי צעדו אמש ל"חופה", ולא מהסיבות הנכונות. הם אמנם נראו מהפנטים כשעמדו זה לצד זו בחצר הצימר בו התאהבו לפני כשנה ומלווים בחברים הכי טובים, אבל הרבה דברים היו חסרים באותן דקות שהופכות לבלתי נשכחות עבור זוגות רבים (לא שאני יודעת, כן? אבל ככה אומרים).

אנה ואייל התחתנו, אבל היו הרבה "לא"ים בחתונה שלהם. לא הייתה משפחה, לא היו מאות אורחים, לא היה רב, לא היה אולם מפונפן ולא היו סרטונים מביכים. אולי בעצם זה לא כזה נורא. כמובן שלא היו קבבונים ולא היה עומר אדם, אבל לזה יכולנו לצפות גם אם היו מתחתנים בחורשת/אחוזת/גן כלשהו ברחבי הארץ. אנה ואייל ערכו חתונה מינימליסטית לאור יום, שלמרות הפסקול המעולה (שיר החופה שלי שבחרתי כבר בגיל 22 "at my most beautiful" של REM), לא הצליחה לפרוט על נימי הנפש שלי, ואי אפשר לומר עליי שאני לא משוחדת.

הדוקו הקצר ששודר אמש בקשת 12, היה הפרק האחרון בהחלט של "לאהוב את אנה", הדוקו-ריאליטי בכיכובה של אנה ארונוב, בו יצאה ארונוב ל-12 דייטים במטרה למצוא את האחד שיגאל אותה מייסורי הרווקות – ואני לא מתכוונת לטינדר. מדובר בעיקר בשאלות פולשניות, מבטים מלאי רחמים וניסיונות שידוכים בלתי פוסקים. ארונוב ואלגבי התאהבו, ואם אתם קוראים את הטור הזה אתם וודאי מכירים את הסיפור טוב ממני (סתם, לא, אני עדיין זוכרת מי זה דוד פורטל), כאשר את שיא ההפי אנד קיבלנו אתמול בתיעוד בלעדי של החתונה. או שלא.

 

למרות השמחה שהגיעה עם היוודע דבר האירוסין, החתונה של אנה ואייל שברה את כל חוקי הפורמט, אבל בקטע מוגזם. אני בדרך-כלל לא ביקורתית כלפי אנה, אני הרי שרופה עליה, אבל החתונה אתמול לא נתנה לי את הסיום הראוי לו ציפיתי. היא הייתה מבחינתי סמל לבעיות של הדור שלנו, שמרוב שהוא רוצה לצאת מיוחד ומקורי ויצירתי, שוכח בדרך את כל מה שחשוב.

והראשונים שחשובים הם ההורים.

וכך יצא שמצד אחד אנה ואייל לא הזמינו את אמאבא לחתונה, אבל מצד שני הזמינו את כל עם-ישראל. הרגעים האינטימיים של הזוג תועדו על-ידי צוות צילום, ושודרו אתמול למאות אלפי צופות וצופים ברחבי הארץ, ביניהם, אני משערת, גם ההורים של הזוג האוהב. את ההחלטה לא להתחתן ברבנות אני לגמרי יכולה להבין, וזה נושא מורכב וכאוב בפני עצמו, אבל שי אביבי בתפקיד הרב – הורס, שנון ומצחיק ככל שיהיה – בשילוב חתונת "אין כניסה להורים" ומעט מאוד אנשים, פשוט לא עשו לי את זה. זה לא היה מספיק. ולחשוב שכל החתונה הזו בעצם 'נמכרה' לטובת אלוהי הרייטינג והרשתות החברתיות בלי לחשוב על החיים עצמם, החיים האמיתיים. מבאס אותי לחשוב שאולי זה הכיוון אליו הולכות החתונות שלנו בעתיד. מתמקדות ברצונות ובאילוצים האישיים בלבד, בלי לזכור ולהתחשב בעובדה שיש גם משפחה שרוצה להיות חלק ממאורע של פעם בחיים, ושלמרות שיש קשיים – ובינינו באיזו משפחה אין קשיים? – אירועים משפחתיים מזכירים לנו שאנחנו ביחד, עם ובגלל ובזכות השוני בינינו. 

אבל לא הכל היה מבאס בחתונה של אנה ואייל. היו גם רגעים קסומים, כשאחדים מהם היו אלה בהם אנה הודתה שהיא כן רוצה להתחתן. לאחר שנים בהן הצהירה שזה לא בשבילה, גם היא הופכת אצל מעצבת שמלות הכלה לבריידזילה ומתפלשת בלי להתנצל בתוך המסרים החברתיים שאנחנו כל כך נהנות לבעוט בהם כפמיניסטיות. היא מכנה את אייל "בעלי" ומתרגשת כמו ילדה קטנה, בלי לשמור על יותר מידי פאסון.

למה אנחנו כל כך מתנגדות לרעיון של חתונה? צילום מסך קשת 12

אז חשבתי, אולי זה גם הזמן עבורי, לעצור את כל המחשבות של "אני לא רוצה" – בגלל שכרגע אין – ולחשוב מה אני באמת רוצה. למה? כדי שאם זה כבר יקרה, אני לא אמצא את עצמי באירוע שהוא חצי כוח, רק כדי לא להודות שאני מפנטזת על חתונת קבבונים כדת וכדין. אולי אני צריכה עכשיו, בגיל 33, להמשיך ולדמיין את חתונת השישי צהריים שלי, ולא להיכנע לציניות שעוטפת את כל העסק. לא למצוא את פתרון הביניים, אלא ללכת בכל הכוח על מה שאני רוצה. אני מכבדת את הבחירה של אנה ואייל, עם כל הקושי שיש לי איתה, וכמו מה שכל העונה הזו הייתה עבורי – קריאות השכמה רבות וברורות – גם בעניין החתונה אני לומדת משהו. אני לומדת שאסור לי לוותר על החלום של חתונה מהאגדות כמו שדמיינתי בגיל 22. אז יהיו שם REM ושקיעה ברקע, וזה יהיה הכי דביק ונסיכתי ומתקתק שיש, ואני לא ארגיש אשמה אפילו לרגע. הרי חתונה, לכשעצמה, היא לא דבר רע. התעשייה שמסביב יכולה להיות כזו, אבל היום אני רוצה להזכיר לעצמי שלפני הכל מדובר בטקס קדוש של זוג אוהבים, עם הרבה טוהר, יופי, אהבה והגשמת חלומות, ואם לא ביום החתונה, אז מתי?

אנה ארונובדייטינגזוגיותחתונהליבי טייבקשת 12רווקות