בואו נדבר על לידות, ועל הכוח וההשפעה שיש להן על החיים שלנו

לידה יכולה להיות חוויה טראומטית, קשה, להשאיר צלקות פיזיות ונפשיות שדורשות עיבוד וטיפול. כזו היתה הלידה הראשונה שלי.

לידה יכולה להיות חוויה מעצימה ומחזקת, משנת חיים בעוצמות שלה, ובכוחות שהיא נותנת ליולדת. כזו היתה הלידה השניה שלי.

אלה דברים שאני מבינה רק עכשיו, שלוש שנים אחרי הלידה האחרונה שלי, ואולי, אם אמהות יבינו את זה בשלב מוקדם יותר, אולי הן יגיעו יותר מוכנות לחוויה הזאת, ואולי הן יבינו יותר טוב את מה שהן מרגישות אחריה.

הלידה הראשונה שלי היתה לידה עצובה. הרגע שירדו לי המים, בשבוע 24, היה הרגע שבו הבנתי שהחיים כפי שהכרתי אותם נגמרו. הרגע בו הרגשתי שאיבדתי שליטה על החיים שלי. הרי אימהות היא כולה אובדן שליטה, ואני ממש לא מדברת רק על השליטה ברצפת האגן. ברגע שאת יוצרת בן אדם את די מעבירה את השליטה על החיים שלך לייצור חסר האונים הזה. אז במובן הזה, הלידה הראשונה שלי היתה כניסה מושלמת לאימהות. התנפצות כל החלומות, התרסקות אל הבנה שתוכניות לחוד, ומציאות לחוד.

במשך שנה אחרי הלידה, תוך כדי הורות לשתי הגורות הצווחניות והמושלמות שנוצרו בחוויה הקשה הזאת, עיבדתי את הלידה. עיבדתי אותה דרך שיתוף בסיפור שלי, בכתיבה, בהגעה לפגייה לשיחות עם הורים שנמצאים שם, מנסה לתת להם את הידע והשליטה שהיו כל כך חסרים לי כשהייתי בסיטואציה הזו בעצמי. בעלי לא הבין (ועד היום לא מבין) את העיסוק שלי בעולם הלידות. 'הרי הילדים בסדר', הוא אמר, אז למה לחפור בזה?

גבר לעולם לא יבין את הנפש הפצועה של אישה אחרי לידה שהיא בעצם התרסקות החלום שלה. הנפש שלי שיוועה לתיקון, היצרים האימהיים שלי סירבו להשלים עם העובדה שהחיים היפים הללו נוצרו מתוך לידה שאפפה אותה תחושת אסון. והשיא של תהליך עיבוד הלידה שלי היה איך לא… להכנס להריון נוסף, בדיוק שנה וחודשיים אחרי הראשונה. רציתי עוד ילד, ורציתי תיקון.

הלידה השניה שלי התקדמה מהר מהצפוי. המיילדת בישרה לי שאנחנו בצירי לחץ, וכבר לא אספיק לקבל אפידורל, אז יאללה לעלות על המיטה כי אני יולדת. הייתי מבועתת מפחד מהכאב. אפילו את ה650 ו-720 גרם בלידה הראשונה ילדתי עם אפידורל, אז איך אני אמורה להוציא ממני 3.5 קילו בלי הרדמה???

צירי הלחץ התחילו ואני דוחפת וצורחת, ובאחת ההפסקות בין ציר לציר הסתכלתי על המיילדת ושאלתי אותה: "אלה צירי הלחץ? זה הכי כואב שזה יהיה?"

והיא הסתכלה עליי בחיוך ואמרה לי: "כן, זה הכי כואב שזה יהיה. עוד כמה כאלה והוא בחוץ".

וזה היה הרגע, בדיוק שנתיים פחות שבועיים אחרי ההוא שבו ירדו לי המים בפעם הראשונה, אותו הרגע בו איבדתי את השליטה, שקיבלתי אותה בחזרה.

כי ברגע הזה הרגשתי שהנה, אני יודעת לקראת מה אני הולכת, וכן, אני יכולה לעשות את זה. וכשהוא יצא ומיד הונח עליי בחיבור הקוסמי הזה שחלמתי עליו מאז ומתמיד, ונשאר איתי באפס הפרדה מלא, כמו שאני רציתי, בשליטה מלאה שלי, ולא נלקח ממני לשלושה חודשים של חוסר אונים כמו בלידה הראשונה – הרגשתי סוף סוף שהשליטה אצלי בידיים שוב.

זו היתה לידה שנתנה לי כוח, שגרמה לי להבין שאני יכולה, שאני מובילה את האימהות שלי ולא מובלת בתוכה, שיש מעט מאד דברים שאני רוצה ולא יכולה לעשות. לא רק כאמא, אלא כאישה.

לידה זו חוויה מכוננת, היא יכולה לשבור אישה והיא יכולה לבנות אותה.

הרבה פעמים, לא משנה כמה נתכונן ונתכנן, ללידה יש את המהלך שלה, שלפעמים ממש לא בשליטתנו.

אבל אחריה, תוך כדי שאנחנו מתרגלות לסטטוס החדש בחיינו, אנחנו צריכות לזכור שעברנו משהו משמעותי. שזה בסדר שאנחנו עדיין חושבות עליה, ומשחזרות אותה, ומספרות את סיפור הלידה שלנו לכל מי שרק עובר לידנו.

לפעמים, אנחנו שוקעות באימהות ושוכחות לתת מקום לחוויה הזאת שעברנו, למה שהיא עשתה לנו, לגוף ולנפש שלנו לטראומה שהשאירה בנו או לכמה שהיא הרימה והעצימה אותנו.

 

**אם התחברתן למה שקראתן, ואתן רוצות לשמוע עוד, אני מזמינה אתכן לפגוש אותי ב21.7 ב ערב לאמא כמוך

ערב בו אספר את הסיפור שלי. כיצד צמחתי מתוך הקושי והאתגרים שניצבו בפניי בחווית ההורות שלי, וכיצד להיות אמא הוביל אותי להגשים את החלום המקצועי שלי – הבלוג אמא כמוך והקמת המיזם שבט אמהות

 

רוצה להצטרף לשבט אמהות? קבלי כרטיס כניסה במתנה לערב לאמא כמוך!!

אמא כמוך בפייסבוק – https://www.facebook.com/MommylikeU/

 

אמאהורותלידהקרן איתן