סיפור מכור: למה אין סיכוי שנשים יעפילו לגמר נינג'ה ישראל?

אמש החלה העונה השנייה של נינג'ה ישראל, וכבר עכשיו ברור שהיא הולכת להיות מצוינת, מקצועית ומעניינת אפילו יותר מהראשונה. לא בכדי מדובר באחת מתכניות הריאליטי האהובות בעולם, וגם בישראל היא משיגה אחוזי רייטינג מכובדים בהחלט. שאפו קשת 12. עם הנחייה קלילה ומבדרת של רותם סלע ואסי עזר, פרשנות לא רעה בכלל של ניב רסקין ורותם ישראל וכמובן שלל ממתקים לעיניים (כן, גם לי מותר לחפצן קצת, מה קרה?) בדמות חתיכים שקופצים ונתלים על דברים, נינג'ה ישראל מוגדרת די בקלות כמרענן הרשמי של הקיץ. לטס דה גיימס ביגין!

אבל יש משהו אחד שמאוד צורם לי בצפייה בנינג'ה ישראל. כשאני צופה בה, אני מרגישה מודרת. זה לא משהו שרלוונטי רק לגרסה המקומית, אלא באופן כללי קיים בקונספט של תחרות המכשולים המאתגרת. זה יכול להישמע לכם מתבכיין וחסר בסיס עובדתי, אבל מתברר שלא מעט מה"ביכיונים" שלנו, מקבלים במרוצת הזמן גושפנקה מחקרית, ומספיק לקרוא את תקציר ספרה של קרולין קריאדו-פרז, "נשים בלתי נראות: חשיפת הטיית המידע בעולם המתוכנן לגברים", כדי להבין כמה מערכות מתקיימות פה באין מפריע, כשהן מראש לא מותאמות ליותר ממחצית מהאוכלוסייה. זה מתחיל בטמפרטורת המזגן הסטנדרטית ומסתיים בסכנת חיים של ממש.

כשאני צופה בגברים החטובים מקפצים ממכשול למכשול, שולחים ידיים חסונות ורגליים שריריות, אוחזים במתח ומקפצים בסולם הסלמון הידוע, אני לא יכולה שלא לחשוב שהמתקנים המגניבים האלה הם בגדר משימה בלתי אפשרית עבורי, ולא רק עבורי אלא גם עבור מרבית הנשים. המתקנים מותאמים לגוף גבוה משלנו, חזק משלנו וארוך משלנו. זה עניין של ביולוגיה, וכמה שלא נרצה, גם אם יש לנו יתרונות של משקל נמוך או זריזות, אנחנו לא מאומנות ומתאמנות בכיוון שיאפשר לנו לעבור את מסלול הנינג'ה בקלות.

אז תגידו – תתחילו להתאמן. ואני אגיד – בסדר, אבל במקביל תתחילו לבנות מתקנים שמתאימים גם לי.

ולמי אני באה בטענות בעצם? לאף אחד ספציפי, הפעם. למה? כי אולי כולנו אשמות ואשמים שאנחנו לא דורשות ודורשים שגם בתרבות הפופולרית נוכל לראות ייצוג הולם של נשים וגברים. הכי קל לומר שמי שאחראים להדרת הנשים בנינג'ה הם המפיקים, אבל זה לא רק הם. ובכלל, דווקא נראה שמאוד חשוב להם העונה לקדם נשים. האחריות לכך שנשים לא נספרות – היא של כולנו. זה מתבטא בפוליטיקה, בה אנו ברגרסיה, כשאין בשנת 2019 אף אישה העומדת בראש מפלגה וש-5% מראשי העיריות והמועצות בישראל הן ראשות. אנחנו לא מחזיקות בכסף הגדול, ואם כן, ברוב המקרים זה בגלל גבר עשיר במשפחה שלנו. הדוגמאות למקומות בהם אנחנו פשוט לא "שם" בלתי נגמרות, ואי אפשר להטיל את האחריות עלינו כל הזמן. צריך להסתכל במבט על על הסטטיסטיקות, ולהבין שיש כאן יותר מרצון. 

ולמרות התסכול, אני לא רוצה להצביע על אף גורם כמי שאחראי לתחושת ההדרה שלי, אלא להנכיח אותה. רק הפעם. להגיד לכם רגע, שמעו, אני מאוד אוהבת את נינג'ה ישראל אבל רוצה להרגיש שזה גם שלי. ואני לא. אני רוצה להפיל אסימון, לפקוח עיניים ולבקש שתקבלו את הדברים האלה בלי לדחות אותם מעליכם. אני עייפה ממאבקים, אז הפעם תקשיבו. תקשיבו, כי השבועות האחרונים היו קשים מאוד. עוד סיפור אונס קבוצתי, ועוד ניצול, ועוד השפלה ועוד שקרים. והרשת מלאה בהאשמת הקורבנות ו"היא רצתה את זה", ולא משנה אם מדובר בילדה בת 11 או בת 19. וגם לא משנה אם את בת 33 או 56. אם פגעו בך מינית, איפשהו, זו אשמתך. אני כותבת על זה והבטן שלי מתמלאת בערבול של כעס, עצב וכאב אמיתי, שעולה ישר לעיניים ורוצה לשטוף את הכל בדמעות. אני תמימה כשאני מצפה שהן ינקו משהו. אנחנו מדברות על גבריות רעילה, וזו מציאות רעילה, ויש כאן מתח וחולי וחוסר אהבה, לעצמנו ולמי שסביבנו. השחתת הגוף של אדם אחר, השחתת נפשה של ילדה, ערכים עליהם גדלתי מתמוססים לי מול העיניים בעוד ידיעה מזעזעת, וברור לי שזה כך כבר שנים – רק שעכשיו אנחנו שומעים על זה.

ומה נותר לי לעשות אם לא לברוח בסופו של יום עמוס חדשות קשות ומדכאות, אל ריאליטי שיש בו את כל המרכיבים לאסקפיזם מוצלח, אבל גם שם אני מרגישה שזה לא שלי. שהמערכת לא רואה אותי. הנשים הבודדות שמגיעות לתחרות, מקבלות תשומת לב מיוחדת, ובצדק. זה עדיין חריג לראות אישה במסלול מכשולים גברי. "אני מקווה לראות ילדות ונשים שלמות עם הגוף שלהן ואף מציגות אותו לראווה", אמרה בשנה שעברה אלמוג דיין, אחת המתמודדות הבולטות בנינג'ה. "הנינג'ה מצריך מגוון כישורים ספורטיביים, כאשר כוח הוא לא המרכיב המרכזי בהם", הסבירה דיין. "תיאורטית, אין סיבה שנשים לא תעבורנה את המסלולים, אולם בפועל כן ישנו יתרון משמעותי מאד לגבוהים, ולכן לא ראינו נשים עוברות אפילו את שלב המוקדמות. אני מקווה שבעתיד נראה מסלולים שיותר מותאמים למגוון סוגי גובה וכך נראה גם הרבה יותר נשים."

הנשים המתחרות בנינג'ה, נלחמות בדימוי האישה ה"חלשה". אף אחת מהן לא שברירית וקטנה. כולן גבר-גבר. חובת ההוכחה עלינו. אישה אחת שמצליחה = כל הנשים יכולות. אישה אחת שנכשלת = כל הנשים כושלות. אלו המשוואות, שלא ישתנו עד שלא נראה ייצוג שוויוני בכל אספקט ואספקט בחיינו, כולל תכניות ריאליטי. וזה הסיפור של המאבק הפמיניסטי בשנים האחרונות בישראל, שמנסה להרים את הראש בתוך מציאות שחובטת בו פעם אחר פעם, בלי להבין בכלל שהוא עבור כולנו – גברים, נשים וכל המגדרים כאחד וכאחת. אני רוצה שהמסלול של נינג'ה ישראל יותאם גם לגוף שלי כי אני רוצה לקחת חלק. כדי שלא תצטרכו לעשות לי טובות, ואני לא אצטרך להרגיש שאני צריכה להיות מישהו אחר כדי להצליח, או לחלופין להרגיש אסירת תודה עד אינסוף.

תמונה חיצונית: צילום מסך קשת 12

נינג'ה ישראלפמיניזםקשת 12ריאליטישיחת היום