לא צריך לשמוח שג'פרי אפשטיין מת

אם היה אפשר לשמוע את הפיד מיד עם פרסום הידיעה על התאבדותו של ג'פרי אפשטיין, סביר שהייתם שומעים צהלות של שמחה מכל כיוון אפשרי: מצד אחד נשמעו הקולות הצורמים של יאיר נתניהו ותומכיו, שמיהרו לנצל את ההזדמנות כדי שוב להשתלח באהוד ברק, מרץ והשמאל כולו בצורה ילדותית, חסרת אחריות ומסיתה. מהצד השני היו אלו לא מעט נשים שמהרו לסנן "ברוך שפטרנו" ומונחים דומים המביעים תחושת הקלה ממותו. כאילו הנבל מת ועכשיו אפשר להמשיך הלאה. אבל מותו של אפשטיין רחוק מלהיות עוד סיבה למסיבה.

כזכור, אפשטיין, מיליארדר יהודי ומנהל קרנות גידור, היה חלק בלתי נפרד מהשמנה והסולתה בארצות הברית. הוא נהג להתרועע עם בעלי הון ופוליטקאים, בהם גם ביל קלינטון, דונלד טראמפ, הנסיך אנדרו וגם אהוד ברק שלנו. ב-2008 הוא הואשם ששילם לנערות מתחת לגיל ההסכמה מאות דולרים במזומן בתמורה לעיסויים, ולאחר מכן התעלל בהן מינית. הוא הודה בשידול לזנות, בין היתר בקטינה, ובמסגרת סדר טיעון שערורייתי ריצה 13 חודשי עבודות שירות בלבד.

לאחרונה שמו עלה שוב לכותרות בעקבות תחקיר של העיתון "מיאמי הרלד". הוא נעצר ב-6 ביולי והואשם שפיתה עשרות נערות, הצעירות שבהן בנות 14 בלבד, ושילם להן תמורת יחסי מין איתו ועם אחרים. לפני יומיים בלבד, הורה בית המשפט בארצות הברית לפרסם מאות מסמכים שהיו חסויים עד כה במסגרת הפרשה. המסמכים הם חלק מתביעה שהגישה אישה שטענה כי אפשטיין וידידתו, ג׳יזליין מקסוול, סרסרו בה ובנשים אחרות, בהן קטינות. בין השאר נטען במסמכים שאפשטיין ומקסוול הנחו אותה לקיים יחסי מין עם גברים בעמדות השפעה, בהם המושל של ניו-מקסיקו לשעבר ביל ריצ'רדסון, הנסיך הבריטי אנדרו ועורך הדין אלן דרשוויץ. עניין זה הוביל לתיאוריות קונספירציה על כך שההתאבדות למעשה היתה רצח, או לפחות שהסוהרים אפשרו לאפשטיין לעשות את מה שרק לפני כמה שבועות מנעו ממנו על ידי שמירה קפדנית.

אם כך, זה די ברור למי יש אינטרס במותו של אפשטיין. אבל לנו, כנשים שמבקשות לתמוך בקורבנות, אין פה בשורות טובות, אפילו להפך. כמובן שלא נכנס לעובדה שחלק מהמוסריות והאנושיות שאנחנו צריכות להילחם כדי לשמור עליהן דורשות מאיתנו לא לשמוח ממוות. זה כבר דיון שכל אחד צריך לעשות עם עצמו (וגם שם הרי יהיו יוצאים מהכלל). אבל כן כדאי שנזכור שיש פה עוד פעם מקרה של חוסר צדק משווע, כששוב הנפגעות העיקריות הן הקורבנות עצמן.

אפשר רק לדמיין – וגם אז סביר שלא נצליח להבין – את האומץ והכוחות הנפשיים הדרושים כדי לצאת נגד אדם כמו אפשטיין ונגד חבריו מנהיגי העולם. סביר שמדובר בעמידה מול מערכת לחצים שאת סדר הגודל שלה ראינו אולי רק בסרטי מתח או בסדרות נוסח "הסופרנוס" ו"בית הקלפים". ובכל זאת, הן הסכימו לעשות את זה. ובאיזשהו מקום, סביר להניח שהן חיכו כבר לקתרזיס. אותו כקתרזיס עצוב אך נהדר שראינו במשפט של לארי נאסר, שבמסגרת משפטו הוכרח לשמוע עשרות עדויות מצד הקורבנות שלו (ולא פעם אף פרץ בבכי במהלכן. מסכן באמת). אותו נאסר, שבמשך עשרות שנים קיבל תמיכה מצד האנשים החזקים בתחום הספורט, קיבל 145 שנות מאסר אחרי שכל ארצות הברית התגייסה לטובת הקורבנות שלו. מן הסתם הקורבנות של אפשטיין קיוו לסוף דומה.

אבל לקורבנות של אפשטין לא תהיה הזכות להעיד מול בבית המשפט, להטיח בו את הצד שלהן, לקחת שוב שליטה על הסיטואציה שבה הן היו החלשות, המושפלות והמנוצלות. לא יהיה להן תיקון. הן לא יוכלו לתבוע ממנו פיצוי כספי, דבר שאולי נראה שולי אבל עבור הצעירות שמגיעות ממשפחות הרוסות זה לא עניין של מה בכך ויכול לשפר את חייהן משמעותית. ובנוסף, כעת אולי ייסתם הגולל על עוד פדופילים שהיו יכולים להיחשף במהלך המשפט.  

כך שאיך שלא מסתכלים על זה, המוות של אפשטיין זו לא ידיעה שמחה. זו לא הידיעה שייחלנו לה. זו לא הידיעה שהקורבנות שלו קיוו לה. ובין אם מדובר בסוג של רצח, ובין אם סתם רשלנות שאפשרה לאפשטיין ליטול את חייו, שוב הנשים הן אלו שמשלמות את המחיר.

אונסג'פרי אפשטייןהתעללות מיניתקטינות