"היום אני מבינה מה המחיר של השתיקה": ענבל פז שרה על הפגיעה המינית שעברה

"אני מטביעה את השתיקה, אני מדברת

ניסית להקטין אותי כל-כך, אבל שרדתי"

"כשאני כותבת, לפעמים זה עם מילים ולפעמים זה עם רצף אקורדים. אני מתיישבת על הפסנתר ומנגנת מה שיוצא. במקרה הזה זה היה ככה. התחלתי לנגן ואז יצא המשפט הראשון: "I was so young then". הייתי כל כך צעירה אז. מיד ידעתי לאן זה הולך. אמרתי לעצמי 'לא בא לי'. עצרתי. ניסיתי למצוא כיוונים אחרים. התלבטתי. אחרי 20 דקות שבהן ישבתי על הפסנתר ולא מצאתי משפט אחר, אמרתי לעצמי – סבבה, ניתן לזה להיות. תוך עשרים דקות השיר היה בחוץ."

צילום: ליאור יאדו

הזמרת והמורה לפיתוח קול ענבל פז עברה תקיפה מינית כשהייתה בת 10, על-ידי השכן שלה שהיה אז בן 20. את השיר "The Other End", כתבה בעקבות אותה תקיפה שהשפיעה עליה רבות. בקליפ ששוחרר לאוויר בחודש מאי, נראות נשים – תלמידותיה של פז – מחזיקות שלטים עם מילות השיר, מביטות לנו בעיניים ומספרות סיפור שכולנו מכירות, אם ממקור ראשון או אם מחברות.

אצל פז זה קרה בארצות-הברית, לאחר שמשפחתה נסעה לשליחות של ארבע שנים בגלל עבודתו של אביה, שהיה איש צבא. "השכן שלנו היה בחור צעיר עם נכות, ובחודשים הראשונים לאחר שעברנו לגור בבית החדש, היינו משחקים איתו, האחים שלי ואני, בחצר. נוצר בין כולנו קשר של אמון, גם ההורים שלנו מאוד סמכו עליו. הוא היה נראה אדם חביב", היא מספרת. "לאחר כמה חודשים בהם היינו משחקים בחוץ, השכן ביקש ממני לבוא אליו הביתה. הרגשתי מאוד בנוח והסכמתי. מה שקרה בבית… אני לא זוכרת הכל. הדחקתי. אני בעיקר זוכרת שהרגשתי מפוחדת, כלואה. הוא נגע בי באופן מאוד לא נעים ואני זוכרת שהצלחתי בסופו של דבר לברוח מהמגע הזה. אחרי זה הפסקתי לשחק איתו בחצר."

לאחר אותו אירוע טראומתי, פז לא רצתה לצאת עוד החוצה. היא מספרת שאמא נזפה בה שזה לא מנומס לא לרצות לשחק עם השכן, אבל היא לא יכלה. היא כבר לא הייתה אותה הילדה. "אמא חשבה שאני לא רוצה בגלל שהוא נכה, אבל זו לא הייתה הסיבה כמובן. חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר, אז אימצתי התנהגות אחרת, מסוגרת ומופנמת יותר. ניסיתי לתת לדברים להיעלם. סגרתי את עצמי, תרתי משמע."

האשמת את עצמך, כמו הרבה קורבנות של תקיפה מינית.

"כן. חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר, שאני גרמתי לו לעשות את זה, אז החלטתי להיות 'ילדה טובה ירושלים'. חשבתי שאולי זה ישמור עליי. הייתי 'סרגל', ממש. תלמידה טובה, ילדה טובה, לא מעשנת, לא שותה, כלום."

מה קרה כשחזרתם לארץ לאחר השליחות?

"אחרי שחזרנו אני זוכרת שסיפרתי לחברות שלי על מישהו שפגע בי בארץ. עשיתי את זה כדי להרחיק את זה ממני, לא ידעתי להגיד מה באמת קרה, שזה היה בכלל בארצות-הברית. כשזה הגיע לאוזניה של אמא שלי, היא הבינה שזה לא יכול להיות. היום אני מפרשת את זה בכך שהיה לי איזשהו ניסיון לדבר, להגיד שקרה משהו, אבל מאחר ולא הייתי מספיק מדויקת, זה נבלם. לא קרה עם זה כלום. היום אני אומרת שאולי צריך לחפור קצת, לנבור. להבין מאיפה זה נובע."

למרות מה שאפשר לחשוב, פז מדגישה שהיא לא כועסת על הוריה. "הם לא יכלו לדעת מה קורה, אבל אני כאם הפכתי לערנית יותר. מנקודת מבטי אני פותחת עיניים הרבה יותר כדי לוודא שדבר כזה לא קורה לילדים שלי."

"את לא יודעת שאת לא נושמת, עד שאת נושמת"

היא בת 40, מתגוררת במודיעין, נשואה ואם לשניים. "אני מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים", היא אומרת, "ולפני בערך שלוש שנים, במקביל לעבודתי כמורה לפיתוח קול וזמרת, חזרתי לכתוב. דרך הכתיבה גיליתי שאני כותבת המון על נושאים שאני קוראת להם פצעים מהעבר, כאבים מהעבר. במקרה הזה, גם אחרי שכתבתי והקלטתי את השיר, לקחה לי שנה עד שהחלטתי ממש להוציא אותו לאור. זה הכה בי, שלא דיברתי שלא נתתי לזה בכלל מקום בחיים שלי מהרגע שזה קרה ועד היום."

 

"זה הוביל אותי לזה". צילום מסך מתוך הקליפ של ענבל פז

אילו תגובות קיבלת?

"מאוד הופתעתי מהגלים של האהבה והקבלה שהשיר קיבל, וגם אני. זה מאוד ריגש אותי כי לא האמתי שמשהו כל כך אישי ייגע בכל כך הרבה אנשים. נוצר שיח, בנות פנו אליי וסיפרו לי דברים. זה מאוד ריגש אותי שמשהו קטן שעשיתי השפיע ועשה טוב למשהו אחר. זה מאוד מרגש. היום אני יכולה לומר שלמדתי לחייך דרך הכאב", היא ממשיכה, "זה גם משהו שאני אומרת בשיר. זה משהו שהוא מאוד אני. לחיוך בעיני יש הרבה כוח, והיום אני מנסה לחייך דרך כאב ולא להסתיר אותו."

מה הייתה ההרגשה?

"כשהתראיינתי בפעם ראשונה, אמרתי לעצמי שאני חייבת את זה לילדה שבי. אז, כשזה קרה, אף אחד לא היה שם בשבילה. אף אחד לא דיבר ולא פתח את הפה. אף אחד לא נתן מקום לפגיעה שלה – אז הנה, יש לי הזדמנות לטפל בילדה שבי. אני זוכרת שהרגשתי שאני נושמת בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים. את לא יודעת שאת לא נושמת, עד שאת נושמת. היום אני מבינה מה המחיר של השתיקה. ואם זה יכול לעזור למישהי אחרת לדבר, לשתף ולספר וגם אם לא מאמינים לה, גם אם זה קשה, גם עם כל הבושה – חייבים לשתף, לספר ולדבר ולמצוא מורה, הורה, חבר, הורה של חבר ופשוט לתת קול לדבר הזה. כי אחרת לא נושמים ולא יודעים את זה."

את שרה אחרת עכשיו? אחרי שהכל השתחרר?

"כן. אני חושבת שבשלוש השנים האחרונות אני שרה אחרת. היו לי הרבה תחנות בדרך שבהן ניסיתי לפתח קריירת שירה. את האלבום הראשון שלי הקלטתי לפני עשר שנים. אחרי שיצא סגרתי את הדלת. לא באמת ידעתי מה אני רוצה להגיד ולא היה לי את האומץ. בשלוש השנים האחרונות משהו נפתח בי. משהו השתחרר. זה מאפשר לי לדבר על דברים יותר עמוקים, יותר כואבים. אני מרגישה שדרך הכתיבה אני מוצאת דברים שאין פתרון ודרך השיר אני מוצאת את הפתרון. היום אני יודעת להגיד כמה אותה פגיעה השפיעה על מי שאני היום – על המיניות שלי, על האישיות שלי, על איך שאני רואה את העולם."

איך זה בא לידי ביטוי?

"ההתנהגות שלי בשנות ה-20 הושפעה ישירות ממה שקרה. היה לי מאוד קשה להתחבר לאינטימיות. זה הפך אותי לסוג של נזירה. חשבתי שאם אני לא אהיה פרובוקטיבית מידי, נשית מידי, אז שום דבר לא יפגע בי. הייתי ילדה ונערה מאוד ביישנית. לא ידעתי לקבל מחמאות. גם היום לא."

צילום: ליאור יאדו

איך זה השתנה?

"עם השנים הבנתי שאני בסדר, והעולם היה קצת לא בסדר. אני מרגישה שהתבגרתי, ואני מאמינה שאנחנו מתמודדות עם דברים ברגעים שאנחנו יכולות ומסוגלות. אני חושבת שאחרי כמעט שלושים שנה, הגיע הזמן שלי להסתכל על זה ולהבין – משהו קרה לי, משהו שלא נתתי לו מקום בחיים שלי. ברגע שהיו לי הכלים להתמודד עם זה, זה צף החוצה."

כמה השפעה הייתה לתנועת #metoo על כל התהליך שעברת?

"אנו חיות בתקופה דינמית, בה מצד אחד זכויות נשים נראות מובנות מאליהן, ומצד שני יש מקומות בעולם שאותן זכויות נלקחות מנשים – לדוגמה הזכות להפיל. עם הוצאת השיר והפקת הקליפ, שמורכב כולו מנשים עם מסר משותף, גיליתי כמה עוצמה יש לנשים כשהן מאוחדות יחד. כאשר הן מדברות ונלחמות למען חירותן, זכויותיהן וביטחון גופן. היום יותר מתמיד חשוב להשמיע קול, לדבר, לספר, ולבקש עזרה. לא לתת לדברים לעבור לסדר היום. לא להתמודד לבד, כי רק ככה נוכל לעשות שינוי אמיתי ולהגיע לצד השני."

#MeTooטיפוללא שותקותמוזיקהענבל פזשיריםתקיפה מינית