ליאת בפוקוס חברתי: מה הסלפי שלכם יכול ללמד אתכם?

 לפני כמה שנים נפרדתי מבן זוג, אחרי 5 שנים שגרנו יחד עם 2 ילדיי הקטנים אחרי שהתגרשתי. זה היה בן זוג שהיה ההוכחה שלי לעצמי שעשיתי צעד נכון. אהבה גדולה. שיתוף גדול. חיינו בטוב והחיים היו טובים אלי. הייתי עטופה.

ואז, בבת אחת הוא עזב. לא רק אותי, גם לארץ אחרת. לא רק לארץ אחרת, לאשה אחרת. השבר הקלאסי. כזה שהותיר אותי מרוסקת. באותו רגע כל כך קשה וחסר חיים שלי – עשיתי סלפי.  לא ידעתי בכלל מדוע. הרגשתי שהתיעוד אז, באותו הרגע, אולי מחזק אותי. הייתי במקום כואב וקשה, אבל העובדה שצילמתי את עצמי כאילו אמרה לי 'אני נותנת כעת תשומת לב לעצמי. איכפת לי ממני'. לא העליתי את התמונה ולא פרסמתי אותה בשום מקום. נזכרתי אחר כך, שבחלק גדול מהסשנים של הצילום שאני עורכת עם נשים – לא מעט מהן באות אלי גם כשהן חוות כאב, והסשן איתי הוא קצת תרפיה עבורן.  נזכרתי איך יוצאות תמונות עוצמתיות וחזקות  ברגעים של כאב, משברים ושינויים בחיים

סלפי של נצחון

עם הזמן, המים שזרמו והשנים שעברו ,חיברתי את כל חלקיי שוב לליבי ושיקמתי את חיי אבן אחרי אבן. כשאני מוקפת בחברים רבים, יוצרת, מתעדת, מגדלת באהבה את ילדי, חזקה ואוהבת אותי – אני עושה שוב סלפי: הפעם בטוב. ואני מרגישה שניצחתי.

מבט פנים לא יכול לשקר. זה בדיוק מה שאני מלמדת את התלמידים שלי. העיניים הם הראי שלנו.  הבעת פנים לא משקרת. בסלפי אני רואה את עצמי ,חד וחלק, איך שאני היום לעומת איך שהייתי. ואני ניצחתי לגמרי. הסלפי הזה כבר כולו חגיגה. אני מבסוטה מעצמי. מהחיים הנוכחיים שלי, מהמראה שלי, מהחיוך. התגברתי ויצרתי משהו חדש בכל תחומי חיי. התמונה צולמה ממקום של לצעוק את החגיגה הזאת לעולם. מיד גם פרסמתי אותו. האושר מדבר בעד עצמו.

סלפי יכול להיות כלי טיפולי נהדר

ההתנגדות והגיחוך שלנו על הדור הצעיר שמנציח כל דבר סלפי, שהפך למותג בפני עצמו, מלווים אותנו כבר זמן מה. הסלפי הוא  פעולה שמזמן הפכה לשגורה ולדרך התנהגות כמעט בכל הדורות הנוכחים. בהתחלה, הצעירים בני העשרה עשו זאת ובהחלט לא הבנו, ואף גיחכנו, ביחס וטון קצת מזלזל על הדור החדש שכך חווה את העולם. אבל אז, הצטרפנו. גם אנחנו, דור ההורים, כבר לא יכולים בלי סלפי. זו כמעט חותמת כשרות, נוכחות התבטאות לחיינו ולחיים בכלל. היינו במקום ולא עשינו סלפי? אז, היינו בו בכלל? הסלפי נטוע עמוק בתודעה החברתית של שנת 2019 – מזוהה גם עם טכנולוגיה, סלולרי,  ובעיקר עם עולם "האני".

בניגוד למצקצקים, אני דווקא מוצאת בסלפי הרבה טוב. סלפי הוא תיעוד פורטרט של 'כאן ועכשיו'. להיפך, אני אומרת לכם:צלמו את עצמכם. תעדו. תנו דרור לסלפי. בכל רגע שהוא חוויה בשבילכם. צרבו את זה בתודעת המרחב האינטרנטי. סלפי הוא הכי ה'זה מה שיש לי להגיד עכשיו'. יותר תמונה ולפעמים עם משפט קטן, זה יכול לספר קצת על מה שעובר לי בראש, על ה'סטייט אוף מיינד' שלי, ועל התרגום שלי לדברים שקורים לי.

אבל בעיקר, התמונה. התמונה לא משקרת: כי ביום מסוים אנחנו עצובים וביום אחר שמחים. בכל רגע אנחנו מרגישים משהו אחר, לפעמים החיבור עם המקום עושה לנו משהו, לפעמים זו השראה שיוצרת אצלנו תגובה באופן שונה.

אנחנו כל הזמן בעצם מספרים את הסיפור הכי פרטי שלנו. כמובן, עד כמה שנרצה לחשוף. דבר אחד בטוח, תמיד זה יראה. כי זו תמונה ותמונה לא משקרת.

פוטותרפיה. זה הסיפור

חוק הזמן ופוטותרפיה הם הבסיס לטענה שלי שסלפי זה חשוב. אולי עכשיו זה סתם תיעוד, אבל, סלפי, כוחו דווקא במרחק הזמן, מרחק השנים. דמיינו רגע בו אתם כעת עושים סלפי ואתם ב"פחות טוב" שלכם. ואז, כעבור שנים מספר, או אפילו חודשים, ברגע שאתם דווקא בטוב מאד שלכם, ואתם נתקלים בסלפי מפעם, ורואים פתאום את המר הזה של אז. זה יכול להעצים את הרגע העכשווי שכעת אתם בו. 

אז תנו כבוד למצלמה הפרטית שלכם שתמיד תגיד לכם את האמת. הסלפי הזה שאתם לפעמים כל כך מזלזלים בו, יכול להפוך לתיעוד רגשי, אישי ופרטי שלכם ואולי, אחרי שתיחשפו ל"אז" ולהיום", יעלה חיוך אצלכם. רק בשביל זה  – זה היה שווה.  

סלפי