איך הגענו למצב שהתאבדות בגלל חרם היא האופציה הראשונה שעולה על דעתנו

מבין כל הידיעות שקראתי לאחרונה, הידיעה על ילד בן 10 שנפל אל מותו, לא מצליחה לעזוב אותי אפילו לא לרגע אחד. אני חושבת שלא הזדעזעתי ככה מאז הסיפור של איה נאפה. מדובר על ילד בן עשר שנפל מהמרפסת של ביתו בקומה השישית, ומת מפצעיו יום למחרת. ההלוויה הייתה אתמול, המורות והמורים מוכי תדהמה, גורמי חינוך וטיפול דיברו עם תלמידי בית הספר, מדינה שלמה כואבת את כאב ההורים, ומשפחה נוספת הצטרפה למעגל השכול. אין כאב גדול יותר מהורה שמאבד ילד, ואין שום דבר שמרפא את הפצע הפתוח. הזמן לא מעביר את הכאב, ולא סוגר את התהום אליה נפלו ההורים והאחים שלו. כשזה מגיע למשפחה המתאבלת, תפקידנו לחזק אותם, לכאוב את כאבם ולנסות למנוע בכל כוחנו את המקרה הבא. מעבר לכך, אנחנו לא יכולים להחזיר את הזמן לאחור ולא יכולים להמתיק את הקושי.

אתרי החדשות געשו בכותרות מסוג "בן 10 נפל ממרפסת: החשד – התאבד על רקע חברתי", "חרושת השמועות וההלם בבית הספר: תעלומת מות הילד ביבנה", "המשטרה חושדת שהילד בן העשר שם קץ לחייו" וכו'. כל מקום חדשותי שמכבד את עצמו, טרח להציג את האלטרנטיבה שכולנו מפחדים ממנה: התאבד על רקע חברתי.

אם נטרח לקרוא את הכתבות עצמן ולא להסתפק אך ורק בכותרת המפוצצת, נראה כי גורמי החינוך בעיר לא דיווחו על רקע בעייתי, המורים אמרו כי מדובר בילד מקובל ואהוב, ואפילו מנהלת בית הספר התראיינה ואמרה ש"אין שום אמת בידיעות האלה". הסיבה לגרימת הנפילה לא ידועה והמשטרה חוקרת את המקרה, אבל עדיין, האפשרות הזו קיימת ומדוברת בקול רם. האבסורד הוא לא רק הסיפור הנוראי בפני עצמו, כאב ההורים וכאב העם על מוות מיותר שכזה, אלא העובדה שהתאבדות בגלל חרם הינה סצנריו נורמטיבי לחלוטין שאנו מעלים על דעתנו.

עצם העובדה שהכותרות באתרי החדשות העלו את ההשערה שמדובר בהתאבדות – זו צריכה להיות נורת האזהרה החברתית שלנו. גם אם בסופו של דבר יתברר כי מדובר בתכנון לקוי של המעקה במרפסת ו/או החלקה כלשהי דרכו, אסור לנו להיות במצב בו זה הפך להיות בסדר שילדים בני עשר מתאבדים כי מישהו בבית הספר מירר את חייהם, או עושה עליהם חרם. הרעיון עצמו מזעזע ואסור לנו לתת לו מקום.

בשנים האחרונות, שיח החינוך היומיומי מתחלק לשני נושאים עיקריים: מערכת החינוך התובענית וחשיבות הפן החברתי בבתי הספר. בין אם הכתבה היא על משפחה שהייתה צריכה לעבור לעיר אחרת בגלל התעללות קשה בילדים שלהם, או אופק שנכנסה לכולנו ללב עם הסיפור האישי שלה, או עשרות אלפי ילדים אחרים שחווים קשיים חברתיים בבית הספר – אסור לנו לשכוח שזו לא צריכה להיות הנורמה.

ההנחה והחשדות לכך שילד התאבד בגלל חרם הפכו להיות קלות מידי על ההדק ושגורות מידי בפינו. ידיעות תקשורתיות מסוג זה הן הגושפנקה לכישלון שלנו כחברה ולחוסר היכולת שלנו להגן על אוכלוסייה שלמה. לצערי, זו לא יכולה להיות עוד שנת לימודים, מבלי שאנו נתקלים במילים "התאבדות" ו "חרם" באותו משפט. הבעיה שלנו היא לא רק ההתאבדויות עצמן, אלא הקלות שבה אנו נותנים להתאבדויות האלה מקום. ביום שבו הספקולציות הראשוניות שלנו למקרים מסוג זה לא ידברו על חרמות והתעללות חברתית, רק בגלל שאלו כבר יצאו מהאופנה, נדע שאנו נמצאים במקום טוב יותר כחברה. 

התאבדות בני נוערחרםשיימינג