גם לא בשביל הנוסטלגיה: אין מקום לתחרות מלכת היופי בשנת 2019

אני רוצה שתהיי איתי רגע ותדמייני סיטואציה. את לבושה בבגד ים קטן, ככל הנראה ביקיני, ועומדת על במה. אלפי זוגות עיניים זרות ננעצות בך. כשאת צועדת מול המבטים הבוחנים, את רק מספר, מספר שמוצמד לך לתחתונים ומנצנץ כשאת פוסעת מצד אחד לשני, בעקבים כמובן. מ"יעל" הפכת ל"17", ומ"נועה" ל"4", זהו. העיניים מסתכלות עלייך, על כולך בלא יוצא מן הכלל. אורך רגליים, גודל חזה, שיער, חיוך. זה קטן מידי, זה גדול מידי, אין פרופורציה, וכאן דווקא יש. המפרט קבוע, בודקים כל חלק וחלק, הלוואי ואת טובה מספיק. לאחר סקירה מדוקדקת של הגוף שלך, נותנים לך ציון. הגיוני, לא? מספרים למספרים. את מסתכמת ב-8 או 9 במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב ב-5 או 6. את יודעת בדיוק איפה את ממוקמת ביחס לאחרות. יותר טובה, פחות טובה, יותר שווה, פחות שווה. עכשיו, תשכנעי אותי שככה נראה פמיניזם.

טקס בחירת מלכת היופי 2009. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

בטח גם אתן לא יכולתן לפספס בימים האחרונים את הסיקורים המפרגנים במלאת 70 שנה לתחרות 'מלכת היופי' של ישראל. תחרות שאבד עליה הקלח והפסיקה להיות משודרת בטלוויזיה כבר לפני ארבע שנים – ובצדק. היום היא מתקיימת במרחבים האינטרנטיים ולא באמת מעניינת מישהו או מישהי, מלבד המשתתפות, המשפחות שלהן ונותני החסויות. לתת לנשים ציונים על פי מראה חיצוני? אתם רציניים? המילים "החפצה" ו"אובייקטיזציה" הן חלק בלתי נפרד מתחרויות היופי הבלתי נסבלות הללו, אבל נראה שזה לא הפריע לחגיגות, וחבל.

אבל היי, בשביל זה אני פה. תקראו לי פמיניסטית טרחנית, תשפטו אותי על-סמך מראה חיצוני ותנסו לפגוע בי דרכו או תחשבו שאני כבדה ומעייפת. לא אכפת לי. אני מצפה שבפעם הבאה שיחגגו את התחרות המשפילה הזו, נשים יסרבו להגיע, כמו שצריך היה לקרות לפני יומיים בדיוק כשהתקיים אירוע חגיגי לציון 70 לתחרות. ולא, נוסטלגיה לא מקדשת פרקטיקות מבזות.

כילדה מאוד אהבתי לצפות בתחרות. אני אוהבת יופי בכלל ויופי נשי בפרט, ולגמרי יכולה למצוא את עצמי מהופנטת מאישה יפה במיוחד. זה תענוג להסתכל על מישהי יפה וזה אפילו קצת בלתי נשלט. אבל עם השנים התפתחה אצלי החשיבה הביקורתית והתחלתי להבין מה ההשלכות של דברים שאנחנו עושים, אומרים או משמרים. הבנתי, שיש הבדל ענק בין להסתכל וליהנות ולהחמיא על מראה חיצוני, לבין לשפוט, לדרג ולתת ציון למראה חיצוני. בין לקבל סוגים שונים של יופי ובין לקבוע שיש סטנדרט אחד. ולא, לתבל את רשימת הזוכות בנשים כהות עור זה לא נחשב. דברו איתי על נשים מתחת ל-1.70 ומעל 70 קילו.

אבל לא באמת.

זה לא מה שיספק אותי. כי תחרות מלכת היופי, מעצם היותה תחרות, אינה פמיניסטית בעיני. העובדה שיש בה מנצחות מייצרת את הצד השני – מפסידות, ומבחינתי אין מקום ליצירת היררכיות מיותרות בעולם שגם ככה מלא במעמדות היוצרים תסכול וחוסר צדק. תחרות מלכת היופי, מצליחה לרדד אישה שלמה ומורכבת, לאיברים מופרדים שנשפטים בחומרה. תחרות מלכת היופי עושה שימוש ציני ב"שלום עולמי" ודוחפת טרגדיות של האנושות כדי לכסות על העוולה שהיא היא יוצרת, בדמות הפיכת נשים לשעשוע בידורי ותו לא וברור שתחרויות יופי לגברים אין, זה הרי לא יעלה על הדעת. 

באופן אישי אני גם סולדת מכל רשימות ה"מבטיחים והמשפיעות" למיניהן, שאמנם אינן מדרגות מראה חיצוני, אבל עדיין מדרגות. נכון שכאלה אנחנו, אוהבות ואוהבים דירוגים וזה נראה כמו חלק מהטבע האנושי, להחליט מה טוב ומה רע ומי שווה יותר או פחות – אבל מבחינתי תמיכה בפרקטיקה של יצירת היררכיה יש מאין, פשוט לא מחליקה בגרון. ושלא נדבר על היח"צ האגרסיבי שעובד סביב הרשימות האלה, או הפערים הצורמים לעיתים, בין הדמות הניבטת מדפי הכרום לבין מי שהוא או היא במציאות.

ואחרי הכל, נראה שגם באירוע 70 שנה לתחרות מלכת היופי, הייתה מודעות של חלק מהנוכחות לחוסר הרלוונטיות של התחרות כיום, כמו גם לנזקים החברתיים שהיא יצרה. הצורך בלהוכיח שהזוכות הן לא רק יפות, הוא ביטוי להבנה שאנחנו הרבה יותר מגוף. הרבה יותר מאובייקט שאפשר לשפוט ולדרג.

אני מכבדת מי שמוצאות בתחרות מקור כוח והעצמה, אבל חושבת שהחיצים שלנו היום, בשנת 2019, מכוונים למקומות אחרים לחלוטין. היום העצמאות שלנו – הכלכלית, הרגשית, האישית, התעסוקתית והמשפחתית, היא המטרה הרווחת. היום הרצון שלנו להצליח בזכות עצמנו, הוא המוביל. נשים בישראל בשנת 2019, משמיעות קולות ברורים, חזקים ובלתי מתנצלים. ואולי לפעמים עוד לא קל לנו להנכיח אותם, אבל את מספרי הנייר המוצמדים לתחתונים, קרענו מזמן.

החפצהיופינשיםתחרות מלכת היופי