אריאלה שטרנבך בעקבות התחקיר על ברלנד: "מאיימים עלי אבל זה המחיר שצריך לשלם"

בשבוע שעבר עלתה בחדשות 13 ב"רשת" כתבה בת שני חלקים על א', אישה מחצרו של אליעזר ברלנד שחלתה בסרטן ונפטרה בייסורים בעקבות הוראותיו של הרב, ביניהן שלא ללכת לטיפול רפואי. הצפייה בכתבה מומלצת בחום, אבל גם הסיפור שמאחוריי הקלעים של עשייתה, מניבה לא פחות דרמות ומעלה לא מעט שאלות על היחסים בין קבוצות קיצוניות וכוחניות לבין מגזר העיתונאים בישראל.

על החשיפה הקשה ומטלטלת הזו חתומה אריאלה שטרנבך, הכתבת לענייני חרדים של הערוץ. "מישהו חיבר אותי לאמה של א', נורית, ואמר שיש לה סיפור קשה. הלכתי לפגוש אותה בהוספיס, הייתי איתה שם חודשים שלמים. ברגע שהבנתי מה הסיפור, ואיזה תיעוד מטורף האימא עשתה, אז פשוט הייתי שם. הייתי מגיעה פעמיים-שלוש בשבוע, כי האמא לא הייתה יוצאת מההוספיס, מביאה לה אוכל, ויושבת שעות ומשוחחת איתה ושומעת מה עובר עליה. הייתי שם כי נפגשתי בסיפור אנושי נורא מטלטל, זה לא היה קשור לכתבה בכלל."

כבר אז שטרנבך נחשפה למכונה המשומנת שברלנד מפעיל בסביבתו, כשאת ההוספיס היו פוקדות נשים מהחצר- מגיעות לבקר, וגם מעלות תירוצים באשר לציוויו של ברלנד שתועדו בכתבה- ביניהם, להימנע מטיפול רפואי וגם לשמור על דיאטה סגפנית (ומסוכנת) של מרק מירקות כתומים בלבד למשך חצי שנה. "הן לא ידעו שאני כתבת. שאלנו אותן איך יכול להיות שהרב לקח קרוב למיליון שקל, והיא בעצם הולכת למות. זה היה מדהים, שטיפת המוח שם. תירוץ אחד שלהן היה שהרב ראה שהיא הולכת למות והוא רצה לקצר את הסבל שלה, אז אמר לה לא לעבור טיפולים. היה עוד תירוץ- שהרב יתכוון שהוא ידאג לחיים שלה אבל בעצם התכוון לחיי נצח, לעולם הבא. אני חייבת לציין שגם האחות האונקולוגית שראיינו לכתבה סיפרה שזה לא המקרה היחיד. היו עוד שתי מטופלות שהיו בחצר של ברלנד שלא רצו לבוא לטיפול."

אבל את המערבולת ששטרנבך תיכנס אליה, במשימתה העיתונאית לערער על הזרם הקיצוני של ברלנד, סביר שגם היא לא צפתה: "בלוויה, באתי עם האייפון ותיעדתי, והתחלתי לקבל מבטים. התחלנו לקבל רמזים שהם יודעים. האנשים של ברלנד כתבו לאנשים שמתנגדים לו והיו בלוויה 'אריאלה שטרנבך עובדת קשה, אה?'. לא התייחסנו. שלושה ימים לפני הפרומו התקשר אליי מישהו מתוך הקהילה וביקש להיפגש איתי בדחיפות. מישהו שאני מכירה כמה שנים וסומכת עליו. הוא ואשתו ישבו איתי והוא אמר לי, 'תקשיבי, את חייבת לבקש אבטחה, מינימום חודש, ותגידי לי אם לא נותנים לך. אני לא רוצה להבהיל אותך, אבל את על הכוונת שלהם, ואני דואג לך. אם אדע משהו קונקרטי אגיד לך אבל אני לא יודע מה קורה מאחוריי הקלעים'. האדם הזה אפילו לא ידע על מה הכתבה, אבל הוא שמע."

"סיפרתי למנכ"ל ישראל טוויטו ומיד החליטו לשים לי אבטחה. אחר-כך הגיעו איומים מאוד קשים. שיחות מחסום. אני נזהרת יותר ואני לא יוצאת מהבית בלי מאבטח כרגע. אתמול הגיעו שוטרים לבית שלי. התקשר אליי החוקר מהמשטרה ואמר לי, 'אני מכיר את החבר'ה האלה, זה לא צחוק. אנחנו רוצים להגיע לתת לך הסברים'. הם עשו סיבוב מסביב לבית, התקינו מצלמות, וביקשו ממני להחנות רק איפה שהמצלמות. הם עשו סיבוב מסביב לבית. אז כן, נזהרים יותר, אני בהחלט מסתובבת עם גז מדמיע וזה מחיר שצריך לשלם. תמיד אומרים על מקרים כאלה שזה או אמת או טיפשות, אבל בגלל שמדובר בהצלת חיים היינו חייבים להעלות לתודעה את העניין הזה. המאבטח לא יישאר איתי לנצח, אני יודעת. אני מקווה שהרעש שעשינו ישנה את התודעה הציבורית עליהם, ואני מקווה שזה לא ייגמר ברע."

אולי זה האקלים הפוליטי והחברתי, וכנראה שזו גם הפרקטיקה המוכרת בקרב קבוצות קיצוניות כשל ברלנד, ששטרנבך מספרת שגם נמצאת ברשימה של המרכז לנפגעי כתות בישראל, אבל נראה שאיש כבר לא מתרגש מהאפשרות שהמתנגדים לחופש הביטוי והעיתונות יהלכו אימים על מי שחושפים את מעלליהם. "יש לנו מקרה מעניין, של חרדי שכתב כמה ציוצים על העניין, ואתמול בלילה הוא פשוט עבר בשכונה שלהם בחזרה לביתו, והם התנפלו עליו ותקפו אותו. הוא נפל על הרצפה וקיבל מכות עם קרש. בסוף הוא הצליח להזמין משטרה והובהל לביה"ח עם שברים ביד. ייתכן וייאלץ לעבור ניתוח."

איומים על כלי התקשורת הם לא עניין חדש. רק בשבוע שעבר העיתונאי זוכה הפוליצר רונאן פארו, שחשף את תעשיית הניצול המיני וההשתקה של הארווי ויינסטין ב"ניו יורקר", הכתבה שהביאה לתחילתו של גל ה"מי-טו", פרסם ספר חדש, Catch and Kill, שמספר על מסכת ההפחדות שהוא והנשים המוזכרות בתחקירים שלו נאלצו להתמודד עמן במהלך יצירת הסיפור. הוא מעיד כי הערוץ שעבורו עבד אז, רשת NBC, ניסה "להרוג" את התחקירים הללו ולא מעט אחרים, ושהוא ומושאי הכתבה שלו היו נתונים למעקבים מצד אנשי מודיעין אזרחי, ביניהם גם מתוך חברת "בלאק-קיוב" הישראלית. המטרה היא, כאמור, "לתפוס ולהרוג"- להשיג שליטה וידיעה על הסיפור ואז לקבור אותו עמוק באדמה.

במקרה של ברלנד מדובר לא רק באיומים, אלא, לפי עדותה של שטרנבך, גם בזרועות השלוחות עמוק בתוככי המדיה החרדית. שטרנבך היא חרדית בעצמה. היא מעולם לא עבדה בעיתונות החרדית – היא התחילה את דרכה כעיתונאית ב"ידיעות אחרונות", ומשם עברה לחדשות 13 – והיא עברה דרך ארוכה עד שהתקבלה, כאישה חרדית בעיתונות הציבור הכללי, בתוך קהילתה שלה. "אני זוכרת שפעם אפילו שינו אותי לגבר בעיתונות החרדית כשסיקרו כתבה שלי. 'הכתב שטרנבך', או משהו כזה". הפעם שטרנבך שמה לב שאפילו לא מזכירים את הסיפור. "חשוב להדגיש הברלנדים לא נחשבים לקבוצה דתית. אלא לקבוצה פוגענית. המגזר הדתי מקיא אותם מתוכם. גם רבנים כתבו לי כל הכבוד. מוזר לי שהאתרים החרדים לא צייצו מילה על התחקיר שלי. דווקא מאוד מפרגנים לי על כתבות אחרות. ופה, כשזה בתוככם יושב, אף מילה? איך יכול להיות שלא דיברתם על כתבה שכל כך נוגעת לחברה שלכם? זה מראה איך מכונת היח"צ של ברלנד נמצאת גם שם."

שטרנבך מציינת כי "יש פה קושי כפול- לא רק להיות כתבת חרדית, אלא גם אישה. בציבור הכללי, אני שונה מהם כי אני חרדית. בציבור החרדי אני שונה מהם, כי איך ייתכן שאני גם חרדית ועדיין במקצוע הזה. מנסים לבדוק אם יצאתי בשאלה, לא יודעים איך לאכול אותי. אני מקרה קשה בשבילם". אבל היא רואה את זה כערך מוסף, לדבריה. "אם הייתה כתבת חילונית עושה את זה, היו אומרים- היא לא מבינה, לא מכירה את הרב, היא לא יודעת מה זה טקס פדיון. אז לא, אני מבינה, אני חיה בתוככם, אני לא יוצאת בשאלה. יש גם ערך מוסף לזה שאני לא רוצה שיגידו 'תראו, זה החרדים'. רוב הציבור החרדי היה שמח להוציא את הכביסה המלוכלכת הזו".

שטרנבך מעידה כי דרך המפגשים עם נורית, אימה של א', ודרך ההיכרות שלה עם העולם החרדי, ובפרט עם המושג של פדיון נפש, הצליחה להבין את הסיפור ברמה האנושית. "הרבה אנשים חושבים שהתורמים הם טיפשים. אבל לא צריכים להתנשא מעליהם, אנשים שמוכנים לתת הכול כדי שאולי המצב ישתנה". היא הצליחה, במובן זה, ליצור סיפור שמגשר על החשדנות והדעות הקדומות בין העולם החרדי והלכותיו, לבין החילונים. בסופו של יום, שטרנבך תיעדה את סיפורה של נפגעת כת- היא מספרת שא' הרעיבה את עצמה תחת פקודתו של ברלנד, והיא נקברה לבסוף במשקל 25 ק"ג. כמו עיתונאים רבים גם שטרנבך ממאנת להפוך את עצמה לסיפור- היא מדגישה את העוצמות והאומץ של נורית במהלך התיעוד, ועומדת בפרוטרוט על ההבדלים שבין ברלנד לשאר הברסלבים. וכל זאת אף שהדרך עוד ארוכה- כאמור, היא עודנה תחת איום, ולא זכתה, לצערה, להכרה שקיוותה לה מתוך הקהילה שלה. לתהייתי האם היא חוששת, ואם היא חושבת שהעיתונות החרדית כנראה חוששת גם כן, היא עונה- "ואם התקשורת מפחדת, אז מה נשאר לנו פה?".

 

הרב ברלנדחדשותסרטןשיחת היום