"חבר מועצת יד ושם סוחר במכתבה של דודתי שנספתה בשואה"

תארי לך שהיית מגלה פתאום, ביום בהיר אחד, מכתב מרגש מלפני כ-80 שנה מקרובת משפחה שלימים נספתה בשואה. זה מה שגילינו במקרה לפני כמה ימים בכתבה אקראית באתר ynet. הסיפור מרגש מאוד עבורנו, צאצאי משפחת מינץ, כי כלל לא ידענו שהילדה הקטנה רחל שכתבה מכתב בשנת 1937 תהיה שוב בכותרות בשנת 2019.

את המכתב מצא סוחר עתיקות שניסה למכור אותו לכל המרבה במחיר. רק ערנות ויד המקרה עמדו לצידנו ואנחנו רוצים לדאוג שזה ייפסק ולא יקרה שוב בעתיד. העניין הגיע שלשום לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב והוא לגמרי לא רק עניין משפחתי פרטי, אלא בעל עניין ציבורי רב. אני מאמינה שהוא עשוי לשנות את החקיקה בארץ ובטח ובטח מעורר שאלות של מוסר.

ראשית הסיפור היא כמובן במכתב, הכתוב בעברית רהוטה והוא מגלה מעט מסיפורה של רחל מינץ, עליה אני יודעת מתוך מה שסיפר לי אבא שלי, והמידע שהמשפחה ליקטה במהלך השנים. רחל מינץ הייתה הצעירה מבין חמישה אחיות ואחים: נעמי, סעדיה, עזרא, יוסף (אבא שלי) ובת הזקונים רחל. היא נולדה בשנת 1926, בעיירה קטנה בדרום פולין בשם ז'רקי. ילדה מתוקה ואהובה על ידי כל משפחתה, היא כונתה ללה, כלומר בובה.

זו הייתה משפחה מיוחדת והשמות של האחיות והאחים מחביאים סיפור מרתק. סבא שלי, שמעון קופל מינץ, היה פעיל ציוני מוערך באותן השנים. הוא היה איש ספר ומלומד מאוד בתנ"ך ובין היתר לימד עברית. את ילדיו חינך לציונות ולאהבת ארץ ישראל. ילדיו דיברו עברית בבית, ועוד בהגייה ספרדית, שני דברים שהיו חריגים מאוד באותה התקופה. גם שמות כמו סעדיה, עזרא ונעמי לא היו אופיינים באותה תקופה בפולין.

כשנה אחרי שנולדה רחל הקטנה, נפטר סבא שלי ממחלה ממארת, כשהוא רק בן 47. סבתי רייזל נשארה לגדל לבד את המשפחה בעיירה זווירצ'ה הסמוכה שאליה עברה המשפחה ממש לפני מותו. כשפלשו הנאצים לפולין בשנת 1939, סבתא שלי עודדה את שלושת האחים לברוח מזרחה וכך הם עשו, נמלטו ובהמשך התפצלו ושרדו את המלחמה. כל אחד בדרכו. האחות הגדולה, נעמי, כבר הייתה באותה תקופה בארץ ישראל. בבית נשארו סבתא רייזל וללה הקטנה שלא הייתה חזקה מספיק לעמוד בתלאות של הבריחה. הן הסתתרו.

אבא שלי התגייס לצבא הרוסי ומשם "הושאל" כקצין לצבא הפולני, שם לחם נגד הנאצים עד לניצחון. כשהמלחמה נגמרה הוא חזר לזווירצ'ה כדי לחפש את אמו ואת אחותו, ואז גילה שהיה מישהו בעיירה, יהודי (!), שהלשין עליהן וחשף את מקום המחבוא שלהן. הן נלקחו לאושוויץ ושם מצאו את מותן.

באדיבות בית המכירות דיינסטי

המכתב שנמצא רק לאחרונה ולגמרי במקרה, ללא ידיעת המשפחה, הוא הסיבה שאני מעלה עכשיו על הכתב את הסיפור. הוא נכתב על ידי רחל כשהייתה בת 11, בבית ספר תרבות. היא כותבת נפלא, בכתב יד יפה ובעברית צחה, שמתאימה כל כך לבית שבו גדלה. כשקראתי את המכתב הרגשתי צמרמורת, כאילו אני יכולה ממש לשמוע את הילדה שכתבה את המכתב.

דרך הכתבה האקראית גילו שהמכתב ישתתף במכירה פומבית בירושלים, בין שלל מסמכים מתקופת השואה. המשפחה שלי ואני החלטנו שאנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי לעצור את זה מלקרות. מי דמיין כי ב-2019 יסחרו בזיכרונות כואבים מהשואה? ביקשנו לעצור את מכירת המכתב כדי להבטיח שלא יגיע לידיים פרטיות אלא יישמר במקום שיכבד את זכרה של דודה שלי, למשל "יד ושם".

 

דודי זילברשג באדיבות רפי קוץ

עם השנים מלאכת התיעוד הופכת למורכבת יותר ויותר, שכן כבר רוב שורדי השואה הלכו לעולמם. התייחסנו לגילוי המכתב כאל מציאת אוצר של ממש. כל העלילה קיבלה תפנית כשעתרנו שלשום לבית המשפט בקשה לצו מניעה נגד מכירת המכתב ואכן בית המשפט המחוזי הורה להסיר את מכירת המכתב מהמכירה הפומבית שהיה אמור להיסחר בה. ייצג אותנו בהתנדבות עורכי הדין דוד פורר, לימור לוי ויניב לוי ממשרד עורכי הדין גרוס ושות'. הלסת נשמטה לנו בהפתעה מוחלטת כשגילינו מי עומד מאחורי הניסיון למכור את המכתב – המוכר הוא לא פחות מאשר דודי זילברשלג. העיתונאי, הפרסומאי והכי חשוב – חבר מועצת יד ושם. אתם קוראים נכון – האדם שיושב במועצת הארגון שמטרתו הנצחה של זכר היהודים שנספו בשואה, סוחר בפריטים של אותם האנשים. בדיון הוא גם סירב להצעת השופט למסור את המכתב למשמורת ביד ושם. מעבר לעובדה שמסכת ההשמצות המכוערת שמתנהלת ברשתות החברתיות בידי בני משפחתו ומקורביו של המוכר רק מוסיפה עוד ועוד כאב למשפחתנו, בעיניי העובדה שאדם בתפקיד כזה מספסר בפריטים של נספי שואה מהווה זלזול בזכרם. האם ראוי שמי שמתפרנס בצורה הזו ישמש בתפקיד כזה? נכון לעכשיו, השופט קיבל את עמדת המשפחה והנחה שלא למכור את המכתב. אני מקווה שנצליח בהמשך לדאוג שהמכתב יגיע למקום שראוי לשמור אותו. 

דודי זילברשלגיד ושםמלחמת העולם השנייה