"הוא לא פגע בי פיזית, רק הרס לי את הנפש בנחישות עד שחשבתי לקחת את חיי במו ידיי"

חצי מיליון שקל, דירת פנטהאוז, ג'יפון סקסי, תמונות, מזכרות ועוד ועוד. אלו הדברים החומריים העיקריים אותם השארתי מאחור, אחרי 22 שנה, ללא ברירה בהבנה מלאה שלדברים אלה יש תחליף אבל לנשמה שלי אין.

הכרתי אותו פגוע רגשית, זקוק נואשות לאהבה, חשבתי שאהיה המלאך שלו, המושיעה. בדומה אליו הגעתי מרקע של בית הרוס שכלל בין היתר גם אלימות מילולית. חשבתי שמצאתי נפש תאומה, שיחד נבנה זוגיות טובה ושאתקן את כל הטעויות של הורי והוריו ביחד. אבל מהר מאוד יצא השד, מהר מאוד התחילה התנהגות אחרת, לא נעימה, לא מכבדת. ואני הייתי בשלי, לא מוותרת, בטוחה שאצליח לתקן, שזו פשוט נפש פצועה שזקוקה להכוונה ושבתוך תוכו הוא כבשה תמימה שמוציאה החוצה זאב מתוך הגנה. רציתי להאמין שזו ילדותו הבעייתית שמוציאה ממנו רגשי נחיתות, זעם עצור ועוד מיני רגשות, שמופנים אליי כי רק לי אכפת, כי רק אני שם בשבילו. שלל תירוצים למגוון התנהגויות אלימות, לא מכבדות. פעם אני זונה, פעם אני מטומטמת, פעם הוא מחליט שייקח ממני כסף ופעם כל החברים שלי לא נראים לו.

אלימות פניה רבות ומכאוביה נוראיים, והיא מגיעה בשלל צורות: מילולית, נפשית, כלכלית. כל ויכוח וריב הפכו אצלו מזבוב לפיל, לכאוס שלם, שבסופו הייתי מותשת וכנועה, מתחננת רק שיפסיק ושנוכל להמשיך הלאה. סיפרתי לעצמי אינספור סיפורים, יותר משחרזדה שהחזיקה אלף לילות אני החזקתי 22 שנה, כמו ספוג שסופג עד שאינו יכול להכיל יותר, עד שהייתי ספוגה מדמעות, מתסכול ומצער, עד שהבנתי שאין מנוס. הייתי עוברת עוד יום בעבודה ובין שלל המשימות חשבתי על הריב הקשה שהיה לנו וחשבתי על אסטרטגיות חדשות בהן אוכל לפייס אותו בהן אוכל לנסות ולהבטיח שזה לא יקרה שוב. מחפשת מה אני לא עשיתי בסדר וקול קורא לי מאחור שאני בסדר, זה הוא שלא בסדר. כי גם אם הוא צודק זו לא הדרך. אבל אני בשלי, רוצה להציל בכוח את מערכת היחסים, לא רוצה לתת לילדיי לגדול בבית הרוס, כאילו שבבית שספוג במתחים וריבים זה בסדר.

חיי היו כמו לונה פארק, רגע אחד הגלגל הענק היה למעלה והכל היה טוב לכאורה, עם הצהרות אהבה הדדיות ושלל בילויים וטיולים משותפים כשרק בפנים משקעים ופחד מהמשבר הבא – ובבת אחת הגלגל היה יורד למטה ואני חוויתי תהומות נוראיים, שיש בהם עצב ובדידות והרבה תסכול על מה ולמה זה קורה שוב ושוב.

הייתי מספרת לעצמי ולחברותיי שאני מנקה, מבשלת, סופר מינית וחברותית, בטוחה שעליתי על נוסחה מנצחת, אך למרות זאת דבר לא הצליח לשמור על איזון. על שקט לאורך זמן. שנאתי שבתות, אף פעם לא ידעתי באיזה מצב רוח הוא יקום, האם יהיה עליז ונחמד או פתאום כועס וזועף ולא מתקשר. והסטרס שזה היה יוצר אצלי, המתח מלהעביר כך את היום ועוד כשיש ילדים שאם אני לא מבינה, הם ודאי לא. ובימים כאלה הוא היה שואב את הביטחון שלו מלהחליש אותי, מלהקטין ולרסק אותי. אולי כך רק היה מתחזק ומבין שאני כן שם בשבילו, כי הנה אחרי כל המהומה והסדום והעמורה אני עדין שם, לא זזה. בשלב מסוים אפילו התחלתי להרביץ לעצמי, מיואשת ואולי איפשהו מנסה לגרום לו להרגיש אלי חמלה, שיחוס עלי ולא ימשיך להטיח בי האשמות וקללות ועוד שלל מטעמים. אבל זה לא הזיז לו, באלימות שקטה הוא פשוט הפנה את המבט והיה איתי ברוגז, שעות, ימים ולעיתים גם שבוע. שום מילה שלי ובטח לא התנהגות לא הצליחה לסובב אותו חזרה. ניסיתי למצוא מכנה משותף לזעם, אך לא מצאתי, ניסיתי ללמוד להרגיע אותו, לבלות איתו, לשכב איתו יותר, דבר לא עזר. הוא היה בשלו, אני לא מספיק טובה, אני טיפשה, מי אני בכלל.

במציאות שלי, ביקום המקביל שלא כלל אותו, הצלחתי להתקדם בעבודה, לרכוש מלא חברים ולהיות אהודה. רק איתו זה לא עבד, לרגע כן ולהרבה רגעים לא. הוא יכל פתאום להתקשר לעבודה ולשאול 'נו שכבת כבר עם כולם'. משפטים שהיו משאירים אותי פעורת פה וחסרת מילים כי איך מתמודדים עם משפטים הזויים שכאלה? ואם זה לא הספיק הייתה גם אלימות כלכלית, הוא היה מבקש ממני סכומי כסף למרות שידעתי שיש לו מספיק, מתחשבן חצי בחצי אפילו בקניות בסופר, לטענתו, הוא תמיד היה המפסיד בכל סיפור, תמיד טען שהוא מופלה לרעה, שלי יש חדר אוכל בעבודה, פנסיה. שחור על גבי לבן ראיתי תדפיסי בנק שהגיעו אלינו לדואר והוכיחו שהחשבון שלו במצב מדהים, אבל גם לזה היו לו שלל תירוצים והסברים.

מעולם לא הרגשתי שחיי בסכנה, מאחר והיה גבול שהוא הציב לעצמו, פיזית הוא לא פגע בי, רק את הנפש הרס בהדרגה ובנחישות עד כדי כך שלעיתים חשבתי לקחת את חיי במו ידיי. מתוך תסכול והרגשה שהגעתי למבוי סתום. כי הזאב נשאר זאב ולא הצלחתי שלא לתת לזה מקום. לא הצלחתי לא לתת לזה לערער אותי ולא הצלחתי לראות את הדרך בה אוכל להצליח להימלט.

ידעתי שפרידה מאדם כזה תהיה קשה ומתישה וגם לזה הייתי זקוקה לאסטרטגיה. הקפתי את עצמי ברשת חברתית, יצרתי קשרים, שמתי מעט כסף בצד וידעתי שאאלץ לוותר על חומר רב. לאחר שפתחתי את התיק ברבנות והוא הבין סופית שהפעם אני החלטית הוא התחיל לערער כל חלקה טובה, גנב לי את הטלפון וניסה לעשות לי שיימינג, רוקן לי בשמים וקרמים והשאיר את המיכלים שלהם על השידה שלי ריקים, גנב לי תכשיטים, העלים לי בגדים, הכל כדי שאשתגע. בפעם האחרונה הוא אפילו אמר שהוא עושה את זה כדי שארצה להתאבד כמו דודה שלי. אחרי המשפט הזה הבנתי סופית שהוא איבד צלם אנוש, אם בכלל היה שם צלם כזה אי פעם, וברחתי. ברחתי כל עוד נפשי בי, שכרתי דירה, וויתרתי על הון. רק על שני דברים לא ויתרתי: על נשמתי ועל ילדיי. היום שנה אחרי, אני מתנהלת במשמורת משותפת שמלווה בנתק מוחלט ממנו. אני מנהלת את חיי, אבל הפעם אני מצליחה לקום ליום שבת בחיוך ובאופטימיות ולא בחשש מאיך הוא יקום היום. יש מחיר לחופש אבל הוא שווה כל שקל.

 

מערכת און לייף הרימה מבצע גיוס המונים לקו חם לפנייה של נשים בסיכון. נשים שאולי חוששות ואין להן לאן לפנות להכרה, תמיכה, ייעוץ ועזרה. נשים שחוששות שאולי הן "רק" קרבנות לאלימות מילולית או כלכלית. בואו לקחת חלק בפרויקט שיכול לחולל כאן שינוי אמיתי ולהפוך את ישראל למקום בטוח יותר לנשיםתמכו בנו כדי שנוכל להגיע לכל אישה ולעזור לה.

כדי לסייע לתגבור קווי החירום, והצלת נשים נוספות שנמצאות במערכות יחסים אלימות ולא יודעות לאן לפנות תירמו: https://bit.ly/2NV44R6

#לאמשאיריםאףאחתלבדאלימות נגד נשים