בשנה הבאה אצל חמותי: מתחילים להיות אינטימיים

הצד שלו:

אחד מהסודות הגדולים ביותר ביקום הוא היכולת לשחרר. לתת לדברים לקרות. לשים מאחוריך את מה שלא צריך, ולתת לעולם לפרגן לך במלוא עוצמתו ויופיו.

בסיום הטור הקודם, לאחר שהבחור איתו יצאתי במשך שלושה שבועות סיים את הקשר איתי, העליתי לפייסבוק את שיחת הוואטסאפ המקסימה עם אבא שלי. חשבתי לעצמי ש"זה בדיוק מה שאני צריך לעשות" כדי להרים לעצמי קצת, הרי אין כמו לבכות בפומבי כדי לגרום לעצמך להרגיש טוב יותר, לקבל חיבוק גדול יותר, לעמוד על הרגליים מהר יותר.

כשהשיחה הפרטית של שנינו הגיעה עד סטטוסים מצייצים, הבנתי שאותו חיבוק קולקטיבי שקיבלתי – שהתחיל מאבא שלי ונגמר בכל מדינת פייסבוק – הוא לא סתם תרופה למכה, אלא שינוי דרמטי בתנאי מזג האוויר. השקע הברומטרי והסופה הטרופית התבטלו, דני רופ של מצב הרוח שלי יצא לחל"ת, ובמקומם נחה לי הודעה קטנה ומתוקה באינבוקס בפייסבוק: "היי יובל, ראיתי את הפוסט של ההתכתבות עם אבא שלך. ממש חמוד מצדו לתמוך בך ככה! ואתה גם ממש חמוד… חשבתי לשלוח הודעה להכיר, כמובן שאתה אחרי פרידה אז אני מבין אם תרצה לקחת את הזמן."

יובל-של-תל-אביב היה מתחבט, חושב לעצמו – מה, עכשיו? זה לא מהר מדי? עוד לא התקררה הגופה וכבר להכיר מישהו חדש? ומה עם להיות סתם עם עצמי? אבל אני כבר לא היובל ההוא אלא יובל-של-גבעתיים, יובל מודל 2020, ואין צורך ביותר מדי חיבוטי נפש. "שמע, ההודעה שלך העלתה לי חיוך מקצה לקצה." עניתי ל-א', והוספתי "אני מאמין שתוך כמה ימים אהיה כמו חדש, אז אפשר בשמחה" – והשמש קרנה אליי ומסע הספונטניות יצא לדרך, ברוך ובחיוך אינסופי. אני מציץ באלבומי התמונות של א', מחפש נקודות ממשק ועניין, ולעיני נגלה יהלום ירושלמי יפהפה.

השיחה קולחת, שיח של ירושלמים בהווה ובעבר, והוא כל כך שונה מהשיח התל אביבי המצוי. לא הדיבורים  שבעיקר עולים לי על העצבים ואיבדתי כל סבלנות בניסיונות להכיל אותם, אלא דברי מהות. בהחלט מעניין אותי מה אתה לומד ובמה אתה עוסק, ומה דעתך על החיים, מהי השקפת העולם שלך.

יובל אורן. צילום: גיא דויטש

מאז שהייתי ילד אמא שלי תמיד אמרה "הדבר הכי חשוב במערכות יחסים הוא ערכים. תמיד תוודא שהערכים של בן הזוג שלך דומים לערכים שלך, אחרת לא יהיה לכם שום בסיס". אם יש מקום בו מחלקים ערכים לתינוקות שמגיעים לעולם, א' כנראה זכה בנדוניה מרשימה במיוחד.

כשעברנו לשוחח בטלפון, הבנתי עד כמה הערכים שלו הם רק קצה הקרחון, ולאוזניי נגלה עולם ומלואו, מסקרן, מרתק, מלא בתובנות וחוכמת חיים, עולם שגורם לך לרצות להכיר אותו מבלי לשנות דבר. ועם סל התובנות האלו הסתיימה לה שנת תשע"ט, אחת השנים המורכבות ביותר מבחינה רגשית שעברתי אי פעם, וב-א' תשרי תש"פ, היום הראשון של השנה החדשה, במועד הכי לא "דייטי" שרק אפשר לדמיין – עליתי את הקסטל ואת שער הגיא אל עיר ילדותי, העיר בה גדלתי, בגרתי, העיר אליה אני מגיע פעמיים בשבוע למשחקי כדורסל, והעיר בה מעולם לא יצאתי לדייט.

ובעודנו הולכים בטיילת שסמוכה לביתו, בשכונה שפעם הכרתי כל כך טוב, התחלתי להרגיש את הפרפרים בבטן. אי אפשר היה שלא להישבות בקסמו של א'. זה היה רגע קטן שהתחיל בשיעור חשוב של לשחרר, המשיך בשיעור חשוב לא פחות של היכולת לתת לעולם להפתיע אותך, והסתיים ברצון שלי להכיר עוד, לדעת עוד, ללמוד עוד. ואנחנו הולכים יד ביד בשביל בין העצים, חולפים על פני זוגות אוהבים אחרים, סטרייטים, יהודים, ערבים, ונעים לנו יחד כשאנחנו נעים יחד. כשאני נזכר עכשיו ברגע ההוא, הקסום, בשיחה הראשונה ההיא, בנשיקה הראשונה ההיא, בתחושת הרוך והעדינות של א' שכמותה לא הכרתי עד אותו רגע – אני מתרגש והמילים נעתקות מפי.

בדרך חזרה הביתה לגבעתיים, אספתי חברה שטיילה בעיר העתיקה והצטרפה אליי לנסיעה. אני לא אדם מאמין, אבל כנראה שזו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי משהו מיוחד במקום הקדוש ביותר לשלוש הדתות הגדולות, מקום שנלחמו עליו בעוז ואומץ, ומקום שידע להעניק כל כך הרבה רגעים של אהבה לאורך השנים.

והרגשתי צורך כמעט בלתי נשלט לומר תודה.    

 

הצד שלה:

אני מרגישה כאילו אני עולה ויורדת מהמתקן הזה באילת שיורק אנשים לשמים, ומידי פעם יוצא משם סרטון ויראלי על מישהי צורחת, מנסה להחזיק את הציצי שלה ביד אחת, ותופסת את הפאה ביד השנייה. מאחורי יש תור של אנשים שמחכים לעלות על מתקן היריקות ששולח אותם קיבינימט במהירות של 5000 קמ"ש, והכל בשביל תחושת האדרנלין. הרגש הכי מסקרן בעולם. זה שדוחף אותנו לקצה ומוציא חוויות טובות, בדרך כלל.

מאז אותה שיחת יחסינו לאן עברו שבועיים בדיוק. את כל הזמן הזה ביליתי על המתקן. מדד הרגש שלי זינק מ-0 ל-100, ירד חזרה ל-0, ועכשיו התאזן איפשהו על 70. כל התקופה האחרונה היא בסימן "רגש מול רציונאל", ובכל פעם שדעתי הוסחה מהמציאות, הרגש לקח ובגדול. את השבוע הראשון מאז השיחה בילינו אחד בתחת של השנייה. כל זמן שלא עבדתי, הייתי איתו. ישנו ביחד שמונה לילות רצופים. הוא טייל לי עם הכלבה כשהתעוררתי מאוחר, ואני לא החלפתי בגדים במשך כמה ימים כי לא רציתי ללכת. מצד אחד, שום דבר אחר לא היה חשוב. מצד שני, לא עשינו כלום. ישבנו במשך שעות על הספה בדירה שלו ליד הים, טיילנו על הטיילת בשלוש בלילה ושתינו קפה בכיכר דיזנגוף. יותר תל אביבי מזה – נקיא. 

אחרי שהסתובבתי תקופה רצופה עם אותה חולצה, הוא נסע לסיני. זו הייתה הזדמנות נפלאה להיזכר איפה אני גרה, להתקלח ולהחליף בגדים. כשחזרתי הביתה, הבנתי מה קרה. כמו השפעת משככי כאבים שפגה ברגע, חטפתי כאפת השכמה רצינית. אמאלה. מה זה היה? השבוע האינטנסיבי נגמר, ובכלל לא שמתי לב איך הזמן טס. נהניתי כל כך, ששכחתי לחשוב. להפסיק לחשוב? אני? הרי המוח שלי עובד במיליון כיוונים שונים כל הזמן. איך קרה שהגעתי לכזה מצב אבסורד שבו אני לא מנתחת שום דבר, לא נלחמת בעצמי ובעיקר, לא משננת את המשפט המפורסם "אני אוהבת את הלבד שלי"?

טוב, לא צריך להגזים. היו לי מלחמות קטנות ביני לבין עצמי, וקצת שמחתי שהוא נסע לסיני. רציתי לקבל את השיגרה שלי בחזרה, ובשנייה שהוא הלך, מלחמת "רגש מול הרציונאל" חזרה בכל הכוח. כמה זמן צריך לבלות ביחד בתחילת קשר? זה לא יותר מידי? אולי נימאס אחד על השנייה? מה עם משחק ה"קשה להשגה"? למה אני לא משחקת אותו? אולי אני זמינה לו בצורה מוגזמת? וואי וואי! כמה חפירות! סתמי כבר! הרגת אותי! כל כך הרבה חוקים וכללים שנכתבו על ידי חברה הזויה שכל הזמן מצפה מאיתנו לענות על איזשהו מודל מסוים. כאילו עשור של מערכות יחסים בתל אביב לא לימדו אותי שום דבר, וחזרתי לנקודת ההתחלה.

בלה רבוי. צילום: אלעד אקרמן

כמה שעות אחרי שהוא נסע התחלתי להתגעגע. בעצם, כמה דקות אחרי שהוא נסע התחלתי להתגעגע. אבל לא רציתי להודות בזה. כל ערימת הסעיפים בקטגוריית הנכון/לא נכון הלכה לפח והיינו שלושה: המוח, הרגש ואני. בלה הצינית הייתה מתיישבת לכתוב, נוסעת ללמד, מנתקת אותו לגמרי מהמחשבות ומתקדמת הלאה עם חיי. בלה הרגשנית, זו שאני דואגת להחביא בכל הזדמנות שיש, לא הפסיקה לחשוב עליו וחיכתה שהוא יחזור כמו אוויר לנשימה. באמת כתבתי את זה עכשיו? אוויר לנשימה? מה לא בסדר איתי?

וזהו, חברים, משפט המפתח: מה לא בסדר. אני מחפשת את הקאץ' כבר תקופה ולא מוצאת. הפכתי הכל. בחנתי כל תא אצלו בגוף, חפרתי בארכיון תכונות האופי, בדקתי תגובות שלו לסיטואציות וכלום! אין קאץ'! הכל סבבה לגמרי, ואני דואגת. אין סיכוי שכל כך טוב לנו יחד. איפה הרע? איפה הוויכוחים? המלחמות? האגו?

כמה שעות לפני שהוא חזר, בזמן שהתרוצצתי בבית בניסיון לנקות אבק מדירה שלמה בעשר דקות, זה נחת עליי – אני הקאץ'. או יותר נכון, המוח שלי. אני מחבלת לעצמי מחשבתית, ולא מאפשרת לשחרר. הורסת את כל הכיף שהיה לנו ביחד בתהיות מיותרות על "לאן זה מוביל?", "מה יהיה?", או האהוב עליי במיוחד "לא אמורים לבלות כל כך הרבה זמן ביחד". המלחמה בין הלב למוח מתישה, ואני לא מאחלת אותה לאף אחד. אין לי כוחות לשטויות של עצמי.

ואז הוא בא. כל הניתוחים הפסיכולוגיים שלי מתפוררים. היכולת שלו לזרום עם החיים מעפילה על כל הדרמה התורכית שמתנהלת אצלי בראש, ולוקחת אותי למקום רגוע. פתאום תדירות המפגשים שלנו לא מעניינת, דעות החברה יכולות להיכנס לי לתחת, והעולם ורוד. ברגעי ההתמסרות הללו יש נוק אאוט רציני למוח. הוא בורח בבהלה ומתחבא בכלוב שהוא בנה לעצמו. בלה – 1. המחשבות ההזויות של בלה – 0. 

לטור הקודם של של "בשנה הבאה אצל חמותי"

אהבהבלה רבויבשנה הבאה אצל חמותיזוגיותיובל אורן