אנה זק, מה בא לך לצעוק?

החל מאמצע השבוע שעבר כל מה שאנחנו יודעות על המהדורה השנתית של הפסטיגל הוא שייכלל בו עיבוד חדש ל"שיר הפרחה" של אסי דיין (ובביצוע המיתולוגי של עופרה חזה) כשהפעם תשיר אותו אנה זק. מטחנת הכסף הגדולה של חנוכה יודעת מה מוכר- נוסטלגיה להורים, אנה לילדים.

כזכור, שיר הפרחה פרץ לתודעה לראשונה בסוף שנות ה-70 כחלק מהפסקול של הסרט "שלאגר". לימים, כל המעורבים בעשייתו ובתעשיית המוזיקה הישראלית ניסו להתנער ממנו- מתחנות הרדיו ועד חזה עצמה. ואולי – רק אולי – שיר הפרחה הוא למעשה הריקליימינג הציוני הראשון? הוא תמיד היה מתריס- שיר פופ צעקני, לא פוליטיקלי-קורקט עוד טרם המצאת המושג, לא מתנצל. ממש כמו הנכדות של סבתא פרחה מבית-שאן ומבאר-שבע, שהעדיפו לנפח שיער צפון-אפריקאי שחור ועבה וללכת למניקוריסטית מאשר להשתכנז בהתרפסות בערבי שירה-בציבור בקיבוצים.

תמיד הייתה בו מעין גאוות יחידה מזרחית שלגלגה על התרגום של הממסד על בנות הגלות הספרדית. אצבע בעין לכל מי ששיוועו להנחיל את תרבות מערב אירופה במדבר. עפרה חזה עצמה מעולם לא ענתה להגדרה של הסטיגמה; היא הייתה זמרת עם כישרון מתפרץ, אחת מגדולות ישראל, וקלאסה נוחה לעין מערבית, ועדיין, היא הייתה קול לכל מי שנדרשה להצניע את עצמה. כלומר, לכל מי שלא יכלה לעטות גופיה קטנטנה על גוף מזרחי שופע, למרות שאנחנו במזרח התיכון, ולכל מי שלא יכלה להעמיס על עצמה תכשיטי זהב חרוטים באומנות ערבית, למרות שאנחנו במזרח התיכון, ולכל אמא שחשבה פעמיים לפני ששמה על עצמה גלבייה, למרות שאנחנו במזרח התיכון.

העיבוד החדש לשיר, שממנו הושמטה המילה פרחה, מנסה לצמוח בתוך כלכלת פוליטיקלי-קורקט ונועד להעלות מהארכיון שיר פופולרי בלי להכעיס אף אחד ואף אחת. אבל הבעיה איתו היא לא המילה פרחה, אלא שהוא פשוט לא מזרחי מספיק. אין בו את מימד ההתרסה של האנדרדוג המצוי יותר. כשאת חצי המשפט "בא לי לצעוק" זק חותמת בריקוד, חובה עלינו לשאול אותה, "מה בא לך לצעוק, אנה?", הרי מספיקה גלילה מהירה ברשתות החברתיות כדי להבין מה חושבים הישראלים על צעירה יפהפייה בעלת שורשים רוסים. אין לי טענות לזק, היא נערה מקסימה ועמוסת חן, שמנסה לצלוח את דרכה בתעשיית הבידור. אבל עכשיו כשעדן בן-זקן בהיריון, בולטת עוד יותר העובדה שחסרות כוכבות מזרחיות צעירות בתעשייה, אז במקום זה, לוקחים את מי שיש ומתאימים את היצירה.

העיבוד החדש של טל פורר, מהאסכולה המוזיקלית של מכונות הלהיטים המשומנות של ג'ורדי, חסר עוד יותר את הצליל המזרחי שהולם את השיר הזה ונעדר גם מהעיבוד הראשוני. הפרחיות נוכחת בכל מילה שם, ואם רצו להימנע משיח מתסיס, היו צריכים למחוק את השיר הזה כולו. אחרת, במקום לממש את ההבטחה שבו, הוא סתם מהווה אנטי-קליימקס למאבקה של התרבות המזרחית לקבל מקום במיינסטרים.

כי הפרחה לא נמצאת רק בשיכון ההוא שמוזכר בשיר, ובחוף הים. הפרחות הן תוצר של תרבות ערבית עשירה בת מאות שנים. הן נמצאות בנדוניית צמידי הזהב של סבתא מהחינה שחצו עימה את הים מקזבלנקה לערד, ובתקליטים של ג'ו עמר ואנריקו מסיאס בצהריי שישי, אותם צלילים שמעלים באף באופן אינטואיטיבי ריח של דגים חריפים וחמין. סבתא פרחה אכן נמצאת גם בצעקות האמוציונליות, בקמעות הידועים-לשמצה, ובתיבולים של קללות בערבית-מרוקאית-תימנית-פרסית בתוך השפה העברית. אבל בסבתא פרחה, תאמר כל בת לעדות המזרח, אין שום דבר בזוי. סבתא פרחה הייתה עבור רבות אישה גיבורה והמטריארכית של שושלת בנות, נכדות ונינות, שראו אותה משכימה קום כדי לנהל דוכן בשוק התקווה או חנות כלי מטבח באחת מעיירות הפיתוח בנגב, ואז חוזרת הביתה ומפוררת קוסקוס בידיים חשופות בתוך אמבט של מים רותחים כדי להאכיל תשעה ילדים על כל צאצאיהם. זו לא סצנה מפוברקת מסרט בורקס; כך נראו ונראים עודם החיים עבור עשרות פרחות שהושמו ללעג כי אף לא אחת מחמש השפות שידעו הייתה אנגלית.

עבור עשרות אלפי נשים בישראל להיות סבתא פרחה זו גאווה אדירה, והעיבוד החדש לקראת הפסטיגל לא מראה את זה. דווקא בגיל צעיר כמו זה של קהל היעד, שיצליח בתוך שנייה וחצי למצוא את גרסת המקור באינטרנט, חשוב להטמיע חינוך לאהבת המסורת והתרבות מבית סבתא. אי אפשר להישאר לחיות בעולם שבו קוסקוס מועלה על נס רק במסעדות יוקרה באיזור חיוג 03 וישבנים גדולים נראים יפה רק על גוף מערבי צר. מצווה להיות גאה בסבתא פרחה, ולדרוש שהסיפור שלה, על הנלעג וגם על הנפלא שבו, יסופר. גם בפסטיגל.

אסי דייןגזענותעפרה חזהפרחהשיחת היום