"נערות נאלצו למכור את גופן בירושלים כדי לשרוד אבל לאף אחד לא היה אכפת"

מרים פרץ ז"ל, חיכתה 8 חודשים להיכנס למסגרת. 8 חודשים להסתובב ברחוב זו צניחה מהירה לתהום של סכנות. ואכן, בכאב גדול, היא הלכה לעולמה כשסמים ממלאים את גופה. לפני שבוע וחצי, המשטרה פשטה על בית בושת בירושלים, שם עפ"י החשד נערות הועסקו בזנות כשברקע הסמים מקיפים אותן. אחרי חקירה סמויה ואינטנסיבית, שוטרים הגיעו למתחם, סוג של דירת מסתור, ועצרו לחקירה 4 גברים. הקטינות שנמצאו במקום היו בגילאי 14-17, אחת מהן בת 13.

הידיעה האחרונה עברה איכשהו מתחת לראדר וזכתה לאזכורים אגביים, כולם שכחו שמדובר בסך הכל בילדות-נערות, שנאלצות למכור את גופן כדי לשרוד. כאלו שרק התחילו את החיים ומנוצלות עד אין קץ, ילדות "שמשתמשים" בהן רק כי אין להן לאן ללכת ואיפה להניח את הראש. כי הבית שלהן הוא לעיתים אפילו מקום יותר מסוכן וחסר מהרחוב. אתם מצליחים בכלל לתאר לעצמכם כמה זה נורא? אלו אולי נשמעים כמו מקרים בודדים, אך מקרים קשים נוספים כאלו קורים בכל יום. לא לידכם, אלא בשוליים. אונס, אלימות, הזנחה, התעללות, התמכרות ועוד שלל אירועים מטלטלים.

התחלתי לעבוד לפני כ-3 שנים בהוסטל "בית הצברית" בעמק רפאים בירושלים. "בית הצברית" הוא הוסטל ייחודי לנערות בסיכון, מגיל 17 ועד גיל 24. לרוב, היו מגיעות להוסטל נערות שהסיפור שלהן "התפתח" בגיל מאוחר או שהן הגיעו לגיל 18 אבל עדיין היו זקוקות למסגרת תומכת ותהליך שיקומי עד שיוכלו להתמודד עם החיים בחוץ בדרך שתטיב להן. ההוסטל היה קיים מעל ל-50 שנה, מנוהל כמעט 20 שנה ע"י מנהלת שמכירה מקרוב את האוכלוסייה של הנערות ויודעת לבנות תוכניות טיפול בצורה הכי מקצועית ומתקדמת. מנהלת שדואגת לתת מקום לצוות ומתעמקת בצרכים ובטובתה של כל נערה ונערה שמגיעה להוסטל.

כל כך הרבה נערות התחילו מחדש את חייהן בהוסטל שלנו, וזו לא עוד קלישאה. זכיתי להכיר עשרות בוגרות שסיפרו איך המקום הזה הכין אותן לחיים האישיים שלהן וכמה הן התקדמו בזכות השהות והטיפול שעברו. לא קל להיות נערה בהוסטל, אבל לרוב, אחרי שנים מחוצה לו, בוגרות רבות שמגיעות לבקר מדברות על הכלים שהן רכשו ועל החום והאהבה שקיבלו אצלנו – גם אם לעיתים הן למדו דרך גבולות וכללים נוקשים.

לפני שנה "בית הצברית" התחיל לגסוס ולא הבנו מה קורה ולמה לא מופנות אלינו נערות חדשות. לא חשבתי שזה משהו שיכול לקרות אבל לאט לאט התחילו להגיע שמועות על סגירת מסגרות. זה לא היה הגיוני שהרווחה, שדאגה להוציא את הנערות מהבית, תזרוק אותן מההוסטל, אבל הנורא מכל אכן קרה. כך מצאתי את עצמי חלק מקבוצה מיוחדת של אנשי צוות ובוגרות הוסטלים, שמובילות כמעט שנה את המאבק נגד סגירתם. לצערי לא הצלחנו לעצור את סגירתם ההוסטלים, אך היו הצלחות קטנות וגדולות בדרך.

ישנם מאות נערים ונערות שצריכים שיעזרו להם לצאת ממעגל הפגיעה שבו הם נמצאים כדי שיוכלו להשתקם מהחוויות שעברו במהלך חייהם הקצרים. נערה או נער שמיועדים להוסטלים לא יוצאים מביתם בלי סיבה מאוד מוצדקת. אבל בישראל 2019 בוחרים מקבלי ההחלטות במשרד הרווחה למנוע מהנערות והנערים האלו את האפשרות לקבל את הטיפול השיקומי שלו הם זקוקים.

כבר כמעט שנה שאין ממשלה, ומצבם של האוכלוסיות החלשות שזקוקות למענה ממשלתי קשה מנשוא. כמעט בכל יום אפשר לקרוא בחדשות על מצבם העגום של האנשים השקופים שזקוקים לפתרונות, אבל אין כאלו כי אין וועדות וכי הרבה מחברי הממשלה עסוקים בתעמולות בחירות ובניסיונות כושלים להרכיב את הממשלה.

"ההוסטל היה קיים מעל ל-50 שנה". הוסטל בית הצברית. צילום: מיכל שושני

קצת לפני שכל פסטיבל הבחירות הזה התחיל, נסגרו כ-13 מקומות טיפול לנערים/ות בסיכון. מסגרות שאמורות להוות תחליף לחלופות מעצר, הוסטלים לנערות שנועדו לשמור עליהן שלא יפגעו ברחוב או בבית. מאיזו סיבה? אין לי תשובה, מעולם לא קיבלתי כזו בניסיונות להבין את פשר המהלך. אני כן יודעת בוודאות- שהמקומות האלו לא נסגרו בגלל חוסר מקצועיות כזה או אחר או בגלל הזנחת מבנים או ליקויים. המסגרות נסגרו כי במשרד הרווחה, אלה שאחראים לביטחונם ושיקומם של בני הנוער, החליטו "לעשות מהלכים חדשניים", לטענתם.

תפקידנו כחברה הוא לעזור לאותם בני נוער שנמצאים בסיכון, לא לטאטא את מה שקורה ולקוות שאיכשהו הם ימצאו את עצמם. תעזרו לנו להציל את ההוסטלים ולעזור לנערות האלו, תעזרו לנו להציף ולהשאיר את הנושא הבוער הזה על סדר היום עד שתתוקן העוולה הזו ומשרד הרווחה יתעשת.

כולי תקווה שהוסטלים בישראל יסגרו מסיבות משמחות – של חברה מתוקנת ומטופלת שאינה זקוקה עוד להוסטלים שיקומיים. אך עד שזה יקרה, אני מקווה שלכל נער ונערה תהיה הזכות לשקם את עצמו בכבוד ובמקום הנכון לו.

מצילים את ההוסטליםנערות בסיכון