יועז הנדל, מילואימניק שעוזב את אשתו היולדת זה לא "ישראל היפה"

כנראה שאי אפשר לשכוח את זה, גם אם מאוד אנסה. השעות האלו שלאחר הלידה. כשהגוף מרגיש כאילו משאית עברה עליו, וכל כמה שתנסי, הוא לא מקשיב לך. בעל רצונות ויכולות משלו, שסותרים את היכולות והרצונות שלך – שהם בסך הכל די בסיסיים: להיענות לאינסטינקטים האימהיים החדשים. האפידורל עדיין משאיר את אותותיו בתוך הגוף גם שעות לאחר הלידה. ובתוך כל זה מהדהדת הבדידות.

אמא שלי לא היתה איתי בשעות שאחרי הלידה מסיבות בריאותיות. בעלי נשלח לטפל בברית ובציוד. וכך מצאתי את עצמי מסתובבת במסדרונות בית החולים, מבלי יכולת לשבת בגלל התפרים הכואבים, תוך ניסיונות הנקה כושלים, דימומים מסיביים והורמונים שצפים בכל הגוף. ומתוך כל אלו בעיקר זכורה לי תחושת חוסר האונים, שהיתה יכולה להיפתר די בקלות לו רק הייתי יכולה לחשוב לרגע בהיגיון ולהגיד לבעלי לעזוב את הכל ולהיות איתי, כי זה מה שהכי חשוב והכי נכון לעשות כרגע. 

כמה שבועות אחרי הלידה כבר למדתי את הסוד הכי חשוב שכל אישה שילדה צריכה לדעת: אישה אחרי לידה חייבת עזרה. ואם העזרה הזו לא נופלת עליה מהשמיים, היא חייבת ללמוד לבקש אותה. ואז, באופן מפתיע, היא תגלה שזה פחות נורא ממה שהיא חשבה, והיא בעיקר תופתע לגלות שלאנשים אין בעיה לעזור – הם פשוט לא תמיד יודעים איך ובגלל זה כל מה שצריך זה פשוט לבקש.

אבל ברור שזה גם לא פשוט כמו שזה נשמע. בארץ ה"גבר-גבר" שלנו, שבה כל בחור מגיל 18 ועד 42 הוא קודם כל חייל ורק אחרי זה איש, בעל ואבא, גם לנשים יש תפקיד חשוב בכוח: להוליד ילדים חזקים ובריאים ולגדל אותם להיות מלח הארץ. ועם כמה שפחות עזרה או "נדנוד" אם אפשר. נכון, בשנים האחרונות אנחנו רואות שינוי מבורך, כשהאבות הם מעורבים יותר מתמיד, אבל עדיין הבסיס והרוב המוחלט חיים בתפיסה שהאמא "תסתדר" – כי הרי זה מה שנשים עושות מיליוני שנים, ולגברים יש תפקיד חשוב למלא, חשוב אפילו יותר מלתמוך בנשותיהם הכואבות, או ללוות את ילדיהם ברגעים הראשונים והטראומטיים שלהם בעולם.

במציאות הזו, אין פלא שזכינו לציוץ של ח"כ יועז הנדל, שברך סגן במיל' שיצא מהמילואים לכמה שעות כדי ללוות את אשתו בחדר הלידה וחזר מהר – מהר למלא את תפקידו. ואם לרגע חשבתם שתפקידו זה להציל את מדינת ישראל, אז פחות. התפקיד שלו זה להיות משגיח כשרות. בוודאי לא משהו שמישהו עם הכשרה דומה יכול לעשות. אחרי הכל, הצבא צועד על קיבתו.

אני בכוונה לא כותבת את שם הסגן שח"כ הנדל הזכיר בציוץ, אין עניין להשתלח באיש פרטי שבסופו של דבר אין לנו מושג עליו או על אשתו ועל השיקולים המניעים אותם. הבעיה היא בציוץ עצמו – האדרת אותו גבר שהלך למילואים והשכיל להבין שיש דבר גדול יותר מלהיות עם אשתו. העדפת ההחלטה המיליטנטית, הטרומפלדורית, על פני האנושיות והמוסריות היא היא השורש לכל הבעיות שלנו פה – החל מהסכסוך הידוע ועד לגזענות כלפי האתיופים, לפערי השכר ולעובדה שראש ממשלה ממשיך לכהן למרות שיש מעליו לא קופת שרצים אחת כי אם שלוש. אנחנו קודם כל תפקיד ורק אחר כך בני אדם.  

במקום לעודד גברים לקחת חופשת לידה, לעזור לנשותיהם שגופן נקרע לפני כמה שעות לאחות את עצמן מחדש, להיות אבות, אבל באמת, אנחנו ממשיכים לעודד אבות לחזור למילואים (אפילו לא סדיר, אפילו לא קרבי, אפילו כשאין מלחמה), למלא את חובתם למדינה. האם באמת זה סדר העדיפויות שאנחנו מאחלים לעצמנו? האם ככה באמת יכול להתנהל "הצבא המוסרי בעולם"?

"ישראל היפה" זה לא מילואימניק שעוזב את אשתו ברגעים הקשים שלה, "ישראל היפה" – לפחות זו שהיינו רוצים – מבוססת על עזרה הדדית, על חמלה, על תמיכה. ולכן אין שום דבר יפה ב"ישראל היפה" של ח"כ הנדל, אלא דוגמה לישראל שאנשיה איבדו צלם אנוש איפה שהוא בדרך.

אבהותהורותהריון ולידהצבא