רותם סלע שוב אומרת את מה שכולן מפחדות להגיד

הטיזר לראיון עם רותם סלע, שפורסם בסוף השבוע באתר מאקו, טען שהיא מרוויחה כמו גברים שעובדים בתעשייה ואפילו יותר. "יופי", חשבתי לעצמי, "תיזמון מושלם לכותרת כזו, שבאופן אירוני מופיעה רק כמה ימים לאחר שפורסם שפערי השכר בין גברים לנשים עלו בשנה האחרונה  מ-30 אחוז ל-31.60 אחוז". כן, היום אנחנו מרויחות אפילו עוד פחות מאשר גברים על אותן עבודות בדיוק, ובזמן הזה רותם סלע מנפנפת ביכולת שלה להשתכר באופן שיווני – ואפילו יותר מזה. אלא שאז, כדי לא להיות שטחית ולרוץ להסיק מסקנות, קראתי את הראיון. וכמובן שאז התחוור לי שהתמונה שונה. שונה מאוד. 

בין השאר סיפרה סלע: "הרבה מאוד פעמים אני נתקלת בשוביניזם בעבודה שלי. זו מלחמה שאני נלחמת בה כבר שנים. עברתי הרבה מאוד מצבים שבהם ממש נאבקתי כדי להיות שווה לגברים בתחום הזה". עוד הוסיפה: "הדרך להגיע לנקודה שהגעתי אליה היום, שאני מרוויחה שכר שווה לגברים בתחום שלי אם לא יותר מהם, היתה מאבק אמיתי. כל אישה צריכה להיות חלק במאבק הזה, צריכה להיות הבנה כללית של נשים ואסור לנו לנוח על זרי הדפנה. השוויון בידיים שלנו. יש מסביבי המון נשים קרייריסטיות שמספרות לי שהן תקועות בעבודה שהן לא אוהבות אבל הן זורמות כי זה המצב, הן יודעת שמתישהו הן יכנסו להריון, יהיו בחופשה ויצטרכו לגדל את הילדים. הן לא מבינות למה לעזוב את העבודה שכבר יש להן". כשנשאלה מה היא חושבת על זה, אמרה: "שיתעוררו. בינתיים הן פספסו זמן שבו הגבר שעבד לידן במשרד התקדם כבר. אין מה לעשות, נשים שרוצות קריירה צריכות להבין שהן צריכות לעשות אקסטרה מאמץ כדי להצליח".

 

שלא כמו נשים אחרות בתעשייה הנוצצת, דוגמת מאיה בוסקילה וצופית גרנט, שנוהגות לרדת על הפמיניסטיות ולזלזל בצורך בתנועה, כאילו שההצלחה שלהן היא לא "למרות" אלא "בזכות" היותן נשים, סלע לא מנסה למצוא חן ולצאת בסדר עם כולם. היא קוראת לילד בשמו: מאבק. יש פה – כן, עדיין – מאבק של נשים לקבל זכויות שוות. לא נקודות בונוס על היותן וונדר וומניות, אלא אותן זכויות בסיסיות השוות לאלו שהעמיתים שלהן מקבלים. והעובדה הזו נכונה לכל אישה בכל תחום – בין אם היא מסעודה משדרות, אוחזת עץ השקד ממצפה קומבייה או רותם סלע מתל אביב. כולנו נתקלות בחוסר השיוויון הזה, ומי שזוכה שלא להיתקל – היא היא יוצאת הדופן, ובמקרה כזה היא לא צריכה להתנער ולהגיד "לי זה לא קרה אז אין דבר כזה", אלא לצאת עם המון סולידריות למאבק לצד אחיותיה. 

זה לא ממש סוד שגם אם סלע לא היתה נאבקת לקבל שכר זהה לזה של עמיתיה הגברים, הילדים שלה לא היו רעבים ללחם או חסרי קורת גג. היא לא הייתה חייבת להילחם על הזכויות שלה. אבל היא נלחמה. והיא נלחמה לא רק בשביל הפרנציפ שלה – אלא בשביל כולנו. כדי לתת כוח ולתת גב גם למי שתפחד לדרוש את מה שמגיע לה, גם למי שאין לה פריבילגיה לסכן את העבודה שלה עם הדרישה לשכר שווה. כנראה שאותה לא יפטרו או ימנעו קידום בגלל הריון, אבל היא מספיק מחוברת למה שקורה היום "בעם" כדי לדעת שיש לא מעט נשים שלהן זה קורה. היא לא חיה במגדל השן, למרות שבקלות הייתה יכולה לשכור לה אחד כזה, ועוד במרכז תל אביב. היא יורקת לבאר שממנה היא שותה, משום שהיא יודעת שהמים בה גם ככה מזוהמים ושהגיע הזמן שמישהו יגיד את זה. ואין שום סיבה שהמישהו הזה לא יהיה היא. אחרי הכל, מהפכות תמיד מתחילות בעזרת האנשים שיכולים להרשות לעצמם את זה. 

מאוד קל ללכת שבי אחרי הדימוי הנוצץ והלכאורה ללא רבב של רותם סלע. למעשה, הסיבה לראיון עימה היא בחירתה לכוכבת הכי אהובה בישראל (על פי הסקר שערך האתר), ולכן זה כל כך לא מובן מאליו שהיא תמיד בוחרת להיות כנה, לא לייפות את המציאות ולהגיד את מה שהיא חושבת. במדינה שבה יש צל כבד – תרתי משמע – על כל מי שמעז לומר את דעתו, זה כל כך לא מובן מאליו. 

סלע בקלות הייתה יכולה להמשיך למכור לנו את התמונה המושלמת שכולנו מחפשים לראות כדי להזין את האסקפיזם שלנו ואת הפומו ממנו אנחנו סובלים, אבל היא בוחרת לדבר את האמת. ורק על עצם הדברים שהיא אמרה בראיון, היה מגיע לה להיבחר.  

 

מאיה בוסקילהפערי שכרצופית גרנטרותם סלע