מרינה קיגל: "התקשורת הישראלית אוהבת את הרוסים שלה גרוטסקיים ומסכנים"

תעוזת זהות. זו לא שגיאת כתיב או תוצאה של אצבע שהחליקה על המקלדת. זו כותרת שהחלטתי לתת לתהליך שעברתי בשנה האחרונה. אפשרו לקרוא לו גם "הרנסנס הרוסי שלי". שנה בה חזרתי לדבר ברוסית, לכתוב ברוסית, לראיין ברוסית ולהרגיש קצת יותר רוסיה. עדיין מאד ישראלית, אבל גם רוסיה. בפועל, זה תהליך שעובר כמעט כל אחד. אבל אני, בתור לייט-בלומר נצחית, הגעתי אליו בגיל 43. כמעט 29 שנים אחרי שעליתי לישראל עם המשפחה שלי. באותם ימים, קצת לפני שעזבנו את אוקראינה, המחנך שלי בכיתת המחוננים אמר לי שבישראל תמיד אהיה סוג ב'. המשפט הזה היה, כפי שהסתבר, מכונן עבורי.

הפעם הראשונה שהרגשתי שאני ישראלית הייתה כשאימא שלי נפטרה מסרטן. היינו אז כבר ארבע שנים בארץ. היום, כשאני חושבת על זה, היינו משפחת עולים מן השורה. כביכול ללא שורשים, עם משפחה יחסית קטנה. ללוויה ולשבעה הגיעו המונים. מהעבודה של אימא, מהעבודה של אבא, מבית הספר שלי ושל אחותי – מורים, תלמידים, אנשים שאני לא הכרתי. במשך שבוע שלם הבית שלנו היה הומה קולות ומלא באוכל. ודווקא אז הרגשתי שהנה, אני בבית.

מרינה קיגל. תמונת ילדות

הפעם השנייה שהרגשתי ישראלית הייתה כשקלטתי שאני חושבת בעברית. מתוך שינה. שאני כבר לא מתרגמת את מה שאני רוצה להגיד מרוסית לעברית אלא חושבת בה. אגב, עכשיו אני במצב הפוך: הרבה פעמים כדי להגיד משהו ברוסית "נקייה", אני צריכה לתרגם לעצמי בראש את הדברים מעברית. הפעם השלישית הייתה מתישהו בצבא – בטירונות, בטקס ההשבעה, ובמהלך השירות, כשפגשתי פתאום אנשים ממקומות שונים בארץ. כשהשתחררתי מהצבא אמרתי לעצמי – הנה, עכשיו אני כבר ממש ישראלית.

מאז עברו 20 שנה. על הדרך היו תקופות בהן התרחקתי מהתרבות הרוסית, ואז התקרבתי אליה, כי מה לעשות, זו התרבות של הילדות שלי, אני לא רוצה להתכחש אליה. אני מאמינה שאני יכולה לשלב בתוכי שתי תרבויות שיחיו זו לצד זו בשלום, כי בסופו של דבר, כששמים דגש על הדמיון ולא על השוני, זה מסתדר. בכל תחום. זה מה שחשבתי לפחות, אבל אז התחלתי להרגיש חוסר איזון. באופן מפתיע ביותר הוא הגיע דווקא מהקולגות שלי, אנשי תקשורת.

הפעם הראשונה הייתה כשהעיתונאי ניסים משעל הוציא לכבוד יום העצמאות השבעים אלבום מהודר האוצר את הרגעים המשמעותיים ביותר בתולדות המדינה. לעלייה הגדולה מברית המועצות גם הוקדש עמוד, אבל בטקסט טלגרפי כמעט. משעל, אחד מהעיתונאים ומלוחמי הצדק הגדולים במדינה, לא מצא לנכון לכתוב שום דבר חוץ מזה שבגלל מיליון עולים שהגיעו תוך זמן מאד קצר, נקלעו למצוקה שוק הדיור ושוק העבודה. לקינוח הוא גם הזכיר את עניין זיוף התעודות.

צילום מסך מתוך ספרו של ניסים משעל. "ישראל 70 – להיות ישראלי"

הפעם השנייה בה הרגשתי בידול הייתה כשהעיתונאית סיוון רהב-מאיר אמרה בשידור, רגע אחרי שליברמן שבר את הכלים ויצאנו לסבב בחירות שני: "אבל מה אני מבינה ברוסים?". האמירה שלה הייתה אגבית והתמוססה בשלל הדיווחים הדרמטיים, אבל לי היא צרמה. מעניין, הרוסים האלה חיים לצדך 30 שנה, ואת עדיין לא השכלת להכיר אותם?

תראו, אני מבינה שהנחת היסוד היא שאם אני רוסיה, אני מצביעה לליברמן, ושאם הגעתי לכאן בתיכון, אז התעללו בי באחת התוכניות אליהן התראיינתי אפילו הפנו אליי שאלה שנשמעה בערך כך: "איך הגבת כשהילדים בבית הספר הרביצו לך?", כשעניתי שממש לא הרביצו, המראיינים איבדו עניין.

אני מודעת לבעיה שבעיני הישראלים דמות ה"רוסי" תמיד תצטייר כגרוטסקית. כמו באבא לובה של טל פרידמן או ליברמן של אסי כהן (המבריקים, אלא מה), אבל במקרה של "ארץ נהדרת" מדובר  בתוכנית סאטירה. להבדיל מאמצעי תקשורת אחרים שאמורים להיות מאוזנים יותר אבל בעיניהם נציג המגזר הבולט ביותר הוא סמיון "שבע שקל" גרפמן. סמיון, אני מודה, הוא ממש לא כוס התה שלי, אבל אני מעריכה את העובדה שהוא הגיע לפריים טיים. מצד שני, אם הוא לא היה בעל מבטא מוגזם משובץ ב-"בלאט" ומדבר עם שגיאות, הוא לא היה מגיע לאן שהוא הגיע.

זה חוזר על עצמו פעם אחר פעם: התקשורת הישראלית אוהבת את הרוסים שלה גרוטסקיים ומסכנים. מנקה שהפכה לדוגמנית, סייעת לילה בבית אבות שהפכה לדוקטור לאסטרופיזיקה, שומר שכותב סיפורים, עובדת מין שנגמלה מסמים ועכשיו משחקת בסדרות. אין ספק, אלה מקרים ששווים התייחסות, אבל לפעמים החיפוש אחרי המסכנות הפוך כבר למגוחך למדי. למשל כשלפני כשנתיים באחד האייטמים על הקשיים של העולים מרוסיה אישה צעירה, שעלתה לארץ בגיל 10 סיפרה על כך שהחברה הישראלית לא מקבלת אותה. העניין הוא שבחיים האמתיים, מסתבר, לאותה אישה בן זוג ישראלי, מלח הארץ שבמקרה גם קרוב משפחה מדרגה ראשונה של אחד מעמודי התווך בתרבות הישראלית. דוגמה נוספת היא של מרואיין אחר, שגם עלה לארץ בתור ילד, וחשף בעצב שאפילו הילדים שלו, שנולדו בישראל, לא מרגישים ישראלים. אותו מרואיין הוא לגמרי במקרה, כנראה, סגן ראש אחת הערים הגדולות בישראל.

והנה גם כשזה מגיע להצלחות, המגזר הרוסי, המגזר שלי הופך לשקוף. לא תמצאו אותם ברשימות המצליחות והמצליחים למיניהן, אף על פי שיש לא מעט ראויים וראויות: מדענים, רופאים, קצינים, אנשי הייטק, אומנים, פוליטיקאים, אנשי תקשורת.

לפני כשבועיים, כשנתקלתי באחת מהרשימות האלה בגלובס, "40 מצליחים מתחת לגיל 40", פרסמתי פוסט חצי מבודח: "כנראה כל הרוסים הם לייט-בלומרס, אחרת איך אפשר להסביר שאף אחד מהם לא מופיע ברשימה?". בתגובות אף תייגתי כמה אנשים שגם עונים לדרישת הגיל וגם בולטים מאד בתחומם. הפוסט היה גווע לו אי שם בתחתית פיד הפייסבוק, אם לא מר שי גולדן, אחד העורכים הבכירים בעיתון "גלובס", שכנראה היה אחראי על הרשימה.

התגובה של שי גולדן. צילום מסך מתוך פייסבוק

שי גולדן הוא שמנה וסולתה של התקשורת הישראלית. הקונצנזוס שלה. בעל דעות חריפות שיודע גם לרגש. התגובה שלו לפוסט שלי הפתיעה אותי מאוד: היא הייתה מתלהמת, לא פרופורציונלית, והכי חשוב – חסרת מודעות לחלוטין. אני לא מאשימה אותו. הוא חלק מהתקשורת הישראלית. הוא עשה את עבודתו נאמנה. הרשימה כללה מספיק נשים ונציגי מגזרים אחרים. ייתכן וגולדן פשוט לא ידע או לא שם לב שיש עוד מגזר. עוד 20% מהאוכלוסייה שהלכו לאיבוד. 20% מהאוכלוסייה שגם אחרי 30 שנה בארץ, לא יודעים כל כך איך "לאכול" אותם.

המגזר הרוסי הוא לא מגזר של זייפני תעודות, גונבי מקומות עבודה ומייצרי מצוקת דיור. המגזר הרוסי הוא הרבה יותר הטרוגני, ונוטה להכללות וסטיגמות בדיוק כמו כל מגזר אחר. המגזר הרוסי זה אנשים שעובדים קשה ובמקביל לומדים כדי לקבל רישיון רופא/עורך דין או מקצוע חדש לחלוטין, גם בגילאים מתקדמים יחסית. המגזר הרוסי עושה צבא, עושה אקזיטים בהיי-טק ומפרסם מחקרים באקדמיה.

אז נכון, תגידו לי, ביג דיל. כל הרשימות האלה מכורות מראש, כל ספרי ההיסטוריה של המדינה מתייחסות לנרטיב חד צדדי. ובכלל, מה אכפת לך, בתור אחת שכבר השאירה אחריה, בלי להצטנע, שובל של רסיסים מתקרות הזכוכית השונות? והתשובה מבחינתי היא  – אין מה לעשות. תעוזת זהות. השתלבתי, כמו רבים אחרים. אבל עכשיו זה הזמן לעבוד על הנראות.

בואו ניקח דוגמא שמדברת אל כולם: הייצוג הנשי. אם עד לפני כמה שנים לאף אחד לא היה אכפת כמה נשים יושבות בפאנל או ממלאות תפקידים בכירים בתחומים שונים ומגוונים, היום המצב נראה אחרת לחלוטין, אם כי יש עדיין על מה לעבוד. זה קרה בזכות עבודה מאומצת, כמעט עם פינצטה, שדרשה לתת נראות לנשים. אגב, מתברר, שבמקרים רבים, נשים לא נלקחו בחשבון כחלופה אפשרית לא בגלל איזו מזימה פטריארכלית זדונית, אלא בגלל חוסר מודעות. מי שהיה אחראי על קבלת ההחלטות פשוט לא הבין שככה צריך. מצד שני, נשים, נערות וילדות, לא שאפו להתקדם, כי לא ראו מולן דוגמאות מתאימות של נשים שמביעות דעה ולא רק משמשות כסייד-קיק נחמד. נשים שמצלמות סרטים, עושות אקזיטים, מפתחות טכנולוגיות חדשות וחוקרות ארגוני טרור. גם על הדרישה לייצוג נשי הולם היו בהתחלה תגובות בדומה לתגובה של גולדן.

מרינה קיגל. צילום: פזית עוז

לכל אחד מגיע לראות אנשים כמוהו במדיה: עם אותו צבע עור, נטייה מינית זהה, מגדר, מוצא, מבטא, מבנה גוף וצבע שיער. יש עוד הרבה עבודה על ייצוג המגזרים השונים ויש גם לא מעט הצלחות בתחום. זה תהליך. אני חושבת שאחרי 30 שנה כחלק מהחברה הישראלית, 20% ממנה, הגיע הזמן שעבודה כזאת תיעשה גם לגבי ייצוג ראוי של המגזר הרוסי.

הואשמתי בגזענות, בהתעסקות בפוליטיקת זהויות, אבל בתכלס, המטרה שלי הפוכה לגמרי: כדי שנשתלב באמת, צריך שקודם ישימו לב אלינו. כי כשאחרים שהם כמונו יראו אותנו, ברשימה או על המרקע או בפוליטיקה, לא בתור שריון מיעוטים אלא בזכות ההישגים (ויש הרבה כאלה), הם ירגישו חלק. ויקבלו תעוזה. כבר לא תעוזת זהות, אלא תעוזה להצליח. כי הם יראו שיש להם מקום. 

העלייה הרוסיתשי גולדן