"אני מכירה מקרוב את הפיתוי לסיים עם הסבל של עוזבי הקהילה"

הטרגדיה הכפולה בירושלים לא עוזבת אותי. לא שצריך יותר מדי כדי לגרד את הקרום הדקיק שבקושי מכסה על פצעיי, קרום שמתפקע שוב ושוב. אבל הפעם הכאב גדול מתמיד.

איני מכירה אישית את הבנות שחייהן הצעירים נגדעו, גם לא את משפחותיהן, אך אנו שייכות לאותה הקהילה. וכן, גם אצלי מוטמע העניין האנושי הזה, לחוש צער רב יותר ככל שהאסון קרוב אלייך. והאסון הזה קרוב אליי לא רק בגלל השייכות הקהילתית, אלא גם בגלל ההיכרות האישית שלי עם הפיתוי לסיים עם הסבל. כמה פעמים רציתי כבר לעשות את זה – להשתמט לנצח מקשיי ההישרדות, מהאכזבה הגדולה שאני עבור כל מי ומי, מהבדידות שעוטפת ומחלחלת בכל גיד ונים ונימה.

קשה להתחנך ולגדול כנזר הבריאה, כשליחה מבטן ומלידה, כבעלת ייעוד נאצל, כשהכול בעצם ברור וידוע וטוב ומקובל, והיי – חכמים ממך כבר חשבו בשבילך ומציעים לך את הדרך הטובה והנכונה והמתגמלת ביותר לחיות, אשרייך שנבחרת. ועם כל זה ולהבין שזה לא בשבילך. כל כך לא בשבילך. והשביל שאת מנסה לבחור – בלי שום ידיעה מי-מה-מו – עלול לרסק אחרים. ולא בגלל שאת מנסה לסחוף אחרייך, לא ולא, בשום אופן לא. עצם הבחירה שלך בנתיב אחר ממיטה אסון. 

כמה בודדה הייתי באותה התקופה. כמה העולם היה קר ומנוכר. וכמה התמזל מזלי שיצר ההישרדות צעק רק טיפה יותר חזק. לא נראה לי ראוי לדון בפרטים האישיים הנוגעים למקרה הקשה הזה, הן משום צנעת הפרט, והן משום כבוד המתות וכבוד המשפחות האבלות. אז לא אתייחס לשמועות שרצות (ומוכחשות) בקבוצות וואטסאפ, אבל את הזיכרונות שגעשו בי מאותה התקופה, השנים הראשונות לעזיבתי את הקהילה, אותם איני יכולה להשתיק.

ולא, למרות האסון הנורא, ואסון דומה לפני כחודש, ואסונות קודמים – עוזבי הקהילה החרדית אינם אנשים אובדניים. בהחלט לא. להפך, רובנו תאבי חיים, אמביציוזיים, נכונים לעבוד קשה והרבה כדי להרוויח את חופש הבחירה, אבל הנפש רגישה ופגיעה כל כך, והשנים הראשונות הן הקשות מכולן. הבשורה הטובה היא שהן חולפות. הערפל מתבהר, הבדידות כבר אינה חונקת, הגעגועים נעשים נסבלים וגם המשפחה מתרגלת. כן, בסוף מתרגלים להכל. בחיי.

אין לי עניין לצאת בהכרזות גדולות, בדרישה לחשבון נפש מגזרי, לתיקון עולם, להקצאת משאבים וכו', מה אני יודעת. אבל אם צעירה (או צעיר) שקוראים את מילותיי עכשיו ונמצאים בתופת הזאת, במעבר בין העולמות, והרעיון לסיים עם זה כבר קוסם להם, אני כמעט מתחננת, חכו קצת. תכף יהיה טוב, מהתהום העמוקה הזאת שבה אתם שקועים כרגע אפשר רק לעלות. באמת. זה עניין של זמן ולא יותר.

ועד שקרני האור ילטפו את ראשיכם, נסו למצוא משהו קטן שגורם לכם לחייך. אל תתבוססו לבדכם במדמנה, יש מה לעשות! פנו לאחת העמותות (הנפלאות) המסייעות ליוצאי הקהילה החרדית, "ה.ל.ל" ו"יוצאים לשינוי", נסו להיעזר בהן, או לפחות לפגוש אנשים במצב דומה לשלכם. דברו עם אנשים שהיו במצבכם והיום הם במקום שונה לחלוטין.

התחושה שאתם מאכזבים ושונים היא קשה, אני יודעת, אבל האמינו לי ההורים שלכם עוד יהיו גאים בכם ובבחירות שלכם. זה בדיוק מה שקרה לי ולעוד מאות (ואולי אלפי) חרדים לשעבר. הטוב הגדול עוד לפניכם. בבקשה, תנו צ'אנס, בחרו בחיים.

בסיוע עמותת "הלל יוצאים בשאלה"

**

אם אתן או אתם חשים במצוקה, תפנו לעזרה או תפנו אחרים:

סה"ר – סיוע והקשבה ברשת:

ימים א'-ה' ושבת, בשעות 21:00-24:00

בכתובת: https://sahar.org.il/

הקו הדיגיטלי "דיגי" במספרים: 0549119726 ו-0549119718

ו״יש עם מי לדבר״:

בטלפון: 036205591

באפליקציית וואטסאפ (WhatsApp) במספר: 056205591

ער"ן – עזרה ראשוני נפשית: 24/7

אתר: https://www.eran.org.il/

טלפון: 1201

צ'אט: http://eran.org.il/?page_id=5789

דיכאוןהתאבדותהתאבדות בני נוערחזרה בשאלה