נועה ירון: "אנחנו יכולות להגיד לילדים שלנו 'לאמא קשה עכשיו"'

להורות במשבר יש שתי משמעויות: משבר שהוא משבר של הילד, ומשבר שהוא משבר משפחתי, אישי, זוגי. יש משהו במשבר של הילדים שהופך אותנו להיות האימהות הכי טובות שיש בעולם. אנחנו מעולות במשברים של הילדים. אנחנו באות לידי ביטוי במשברים. כשהילד חולה, כשעושים על הילדה חרם, כשמשהו משתבש – אנחנו מדהימות. עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה שבשביל לקבל אותי, הילדים שלי נאלצים להיכנס למשברים פעם אחר פעם. לכן צריך לשים לב שאנחנו מתפקדים גם בין המשברים של הילדים, כלומר, לא רק כשצריך לתת מלא מלא, אלא צריך לשפוך כל הזמן בעדינות.

כשהמשבר הוא משבר זוגי, או משבר אישי, אז אנחנו מדברים על נקודת מבחן מאוד גדולה כהורים. כשאנחנו יולדים ילדים, אנחנו חולמים לתת להם תסריט מושלם. אנחנו חולמים לגדל אותם בעולם עם כמה שפחות נקודות חיכוך עם מציאויות רעות. אנחנו רוצים אתרוגים, שמורים בתוך קופסה, עטופים בכל מני שכבות, אנחנו – אימהות ואבות – עסוקים בלעטוף את הילדים שלנו ובלייצר להם סוג של ללה לנד, לגמרי לגמרי לא מציאותית. אנחנו באמת רוצים להגן עליהם והעולם הוא קשה, קשוח, וכולנו בהורות שלנו מתווכים להם את העולם בדרך כלל ברכות, לפחות בהתחלה.

יש לי חברה שיש לה שלושה ילדים כאלה, שחיים בלה לה לנד. ההורים שלהם במשבר זוגי כבר 3 שנים וכולם יודעים, חוץ מהילדים. אבל הילדים האלה סובלים מאין סוף של חרדות, כולם בטיפול. למה? בגלל שהילדים שלנו, זה לא משנה אם הם בני שנה, שנתיים, עשר או 25, אמנם לא שומעים מילה ממה שאנחנו מדברים, אבל הם כן שומעים את המרווחים שבין המילים. מה הם כן קולטים, יודעים, מבינים, בצורה שאי אפשר בכלל לתאר כמה הם חשופים לזה? את האנחות שלנו, הם קוראים את העיניים שלנו, והם יודעים דבר אחד: הם יודעים להגיד אם אימא שלהם דלוקה או כבויה. האם היא חיה או מדפדפת ביומן. האם השאיפה הפנימית, הכמיהה שלה כשהיא מעירה אותם בבוקר זה שהם יירדמו כבר, כדי שהיא תוכל לחזור לחיות. מה שלא תגידו – הם יודעים. ואם לא תתנו פירוש, הפירושים שהם יתנו יכולים להיות הרבה יותר גרועים מהפירוש האמיתי.

נועה ירון. צילום: יובל יוסף

ופה נשאלת השאלה באמת מה זה להיות הורה? ובאיזה זכות וחוצפה אנחנו מביאים ילדים לעולם? באיזו חוצפה אנחנו מביאים לעולם שיש בו רצח, אונס, גזל, עושק, סחר בעבדים, סחר בנשים, סחר באיברים? כשאישה מרשה לעצמה להתעבר, יש בה אופטימיות מסוימת ואמונה פנימית, או שלפחות היא בתקופה אופטימית, ערב אופטימי, כמה דקות של הארה. היה בנו משהו, לפני שהתעגלנו לבלי חזור, שאמר לעצמו "אני יכולה לעשות את זה, אני רוצה להביא חיים לעולם הזה, אני יודעת שעד שאני לא אביא חיים אני לא חיה".

מתי את אומרת לבורא עולם "אני מאמינה בך"? כשאת מביאה ילד לעולם. זה הרגע שאת אומרת "כן אני מאמינה שהעולם עוד יבוא לתיקונו, אני מאמינה שאיך שהוא נצליח לעצור את השריפות, את ההתחממות, את הזיהום של האוקיינוסים, את המצב העגום של דובי הקוטב, את המצב במעונות, את המצב במסדרונות הממשלה. אני מאמינה שעוד יש טוב אי שם".

אבל בשבר הראשון אנחנו נופלות לחוסר ביטחון, מה עשינו, איך עשינו, איך העזנו להביא נשמה רכה ובאיזו זכות אני בוחרת את החיים שלי כשזה משפיע על הדבר הטהור שאני הבאתי לעולם?

אז קודם כל, עדיף בלי משברים, אמן שלא יהיו לנו אף פעם, אבל מה לעשות? הסטטיסטיקות מדברות על יותר מחצי שמתגרשים. כולם במשבר, חצי מתגרשים, חצי יולדים עוד ילד. כשפתאום משהו נפגם בשלמות, בבועה שרצינו לייצר בשביל הילד הזה, אנחנו מאבדים בפנים את היכולת שלנו להאמין שלדבר הקטן הזה יש כוחות משל עצמו. אבל יש בו מה שיש בי ועוד.

נועה ירון. צילום: יובל יוסף

בין אם במשבר זוגי, בין אם במשבר אישי, בין אם במשבר כלכלי, בין אם במשבר חברתי, הילדים שלנו נחשפים לעולם. והדבר האחרון שהם צריכים בתוך הראש שלהם זה את השפה הרועדת שלנו והעיניים חסרות הביטחון שלנו שמסתכלות ואומרות "איך הוא ישרוד, מה עשיתי?". הם לא שומעים מילה, אבל הם יודעים דבר אחד, וזה מה שילדים מחפשים היום מההורים. אנחנו איבדנו את כל הנכסים ההוריים שלנו כמעט, ובעיקר איבדנו את הביטחון ההורי שלנו.

אנחנו מנותקים מהבריאה ומהטבעיות, אנחנו מנותקים מזריחה ושקיעה, אנחנו מנותקים מהירח, איזה יום היום בחודש, כלום לא משפיע עלינו. אנחנו מנותקים מהחול, מהמים, מהשמש. אנחנו עטופים במזגנים, במצלמות אבטחה, במעליות שקופות. אנחנו בקושי נושמים את האוויר של בחוץ, ולאט לאט נלקחים מאיתנו האינסטינקטים של האדם שפעם היו.

הילדים שלנו לא צריכים שנחנך אותם, הם לא צריכים שנלמד אותם. הם לא צריכים מידע, הם לא צריכים עזרה, הם צריכים דבר אחד שאף מסך ומחשב לא יכולים לתת להם את זה: הם צריכים להסתכל בעיניים של האימהות והאבות שלהם, אנחנו, ולראות שם בפנים שאנחנו לא חרדים משום דבר. שמשבר יכול להיות דבר שממנו אתה גדל, צומח, ממנו אתה נהיה, שמשבר הוא הזדמנות, הוא תיקון, שמשבר הוא חלק מהחיים, שמשבר לא מקלקל כלום בהורות.

נועה ירון. צילום: יובל יוסף

תמיד אני יודעת רק דבר אחד: כשאני מתקפלת, נופלת לתוך עצמי, אני נזכרת שכל נשמה הגיעה עם כוחות נפש לעמוד בכל המסע, כולל העליות וכולל הירידות של האנקונדה. ויותר מזה, ברגע שבחרנו להביא את הנשמה הזאת לעולם, נהיינו שותפים באדם. ומהרגע הזה ניתנו בנו הכוחות הפנימיים להתמודד עם כל קושי שיבוא בדרך, או כל קושי שהילד הזה יביא עלינו. אז כשאתן חוזרות או חוזרים הביתה, תחבקו את הילדים שלכם, ותסתכלו להם בעיניים ותגידו לעצמכם "יש בי כל מה שצריך, עם כסף – בלי כסף, עם זוגיות -בלי זוגיות, עם הצלחה – בלי הצלחה, בטבעיות שלי יש לי כל מה שצריך כדי להזין את הילד הזה, מהרגע שהוא היה תא ועד הרגע שהוא יהיה תא מטען, עם העגלות של הילדים שלו.יש לי את הכוחות ולקטנצ'יק הזה יש את כל העוצמות ומגיע לו שידברו איתו וישתפו אותו לאורך כל הדרך ויגידו לו 'לאימא קשה עכשיו, אבל אני יודעת כמה החיים האלה הם קרנבל. הם קרנבל'".

גירושיםמשפחהנועה ירון