20 שנה למותה של עפרה חזה: סיפור החיים העצוב של "הזמיר משכונת התקווה"

עפרה חזה הייתה בת זקונים, התשיעית במניין הילדים ליפת ולשושנה חזה, זוג מסורתי יוצא תימן שעלה לישראל בשנת 1944 ונחת הישר לשכונת התקווה. חזה "מימשה" את כישרון השירה שלה לראשונה כשצורפה כסולנית למקהלת בית הספר והפכה להיות הזמיר של השכונה. בקיץ 1971, בעודה בת שתים-עשרה בלבד גילה אותה בצלאל אלוני, מנהל סדנת התיאטרון השכונתית שהסכים לבחון אותה על אף גילה הצעיר. לימים הוא הפך לאמרגנה ואיש סודה.

ההצלחה של "הזמיר משכונת התקווה" חצתה מדינות ויבשות. היא כבשה את העולם בזכותה קולה המיוחד והשילוב בין שירה בעברית ותימנית. בשנת 1979 זכתה לטעום לראשונה את טעם ההצלחה כאשר לוהקה לתפקיד דינה בסרטו של אסי דיין "שלאגר" לצידם של חברי "הגשש החיוור". באחת הסצנות המרכזיות והזכורות בסרט, דינה-חזה יוצאת נגד בן זוגה שמקניט אותה, ובתגובה מתחילה לרקוד ולשיר את "שיר הפרחה". השיר הפרובוקטיבי והמסר הנועז שלו הפך את הזמרת הצעירה לדמות מוכרת בכל בית בישראל והרים את הקריירה של חזה לגבהים חדשים.

שנת 1983 הייתה שנה מכרעת בקריירה של חזה. האירווזיון באותה שנה התקיים בגרמניה, ואהוד מנור ז"ל חש צורך שדווקא שם יעמוד נציג ישראלי וישיר שוב ושוב את המילה "חי", הזמרת עם קול הפעמונים הייתה הבחירה המושלמת לתפקיד. בסוף שנות ה-80 יצאה חזה לסיבוב הופעות באירופה ובינתיים הלהיט "אם ננעלו" שבר שיאים ונמכר בקצב מסחרר של 15 אלף תקליטונים ביום. עד מהרה הוא הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים בגרמניה ועפרה זכתה בתואר זמרת הפופ של השנה במדינה. אך למרות הפופולריות הרבה לה זכתה והעובדה שמעריצים היו מקבלים אותה בצרחות של אהבה, חזה נשארה עם הרגליים על הקרקע. בשנת 1990 היא אפילו סירבה להצעתו של מייקל ג'קסון להצטרף אליו לסיבוב הופעות עולמי.

לכאורה, היה לה הכל: קריירה ענפה, כסף, כישרון והצלחה מסחררת. רק דבר אחד היה חסר והעיב על אושרה האישי: היעדר בן זוג. מי שהצליח לכבוש את ליבה של הזמרת היה איש העסקים דורון אשכנזי, גרוש ואב לשניים שחיזר אחריה במרץ. עפרה התאהבה בו והשניים נישאו בשנת 1997 על גג בית הוריה של עפרה בשכונת התקווה. החתונה נערכה בטקס צנוע בנוכחות כמה עשרות קרובי משפחה וחברים. הרחוב נחסם, על המדרכה הוצב קייטרינג, והזוג המאושר הגיע בכרכרה. כל המדינה הייתה שותפה להתרגשות.

לאחר החתונה, ניתקה חזה את יחסיה עם בצלאל אלוני, ככל הנראה בשל לחצים שהפעיל עליה בעלה הטרי, שהפך למנהלה האישי. הפרידה מהאמרגן שליווה אותה שנים לא עצרה אותה והיא המשיכה להופיע ולהקליט. בשנת 1998 היא כיכבה ב"פעמוני היובל", הטקס המרכזי של חגיגות ה-50 למדינת ישראל, שם שרה את השיר "ירושלים של זהב", ובשנת 1999 היא החלה לעבוד על אלבום אוסף בשם "מנגינת הלב", למרבה הצער הוא יצא בסופו של דבר לאחר מותה.

בשלב הזה היא כבר הייתה חולה אבל אף אחד לא ידע מזה. שנה לאחר שהתחילה לעבוד על האלבום, מצבה הרפואי של עפרה חזה החל להידרדר. בשלב מסוים היא פונתה למרכז הרפואי "שיבא" לקבלת טיפול. היא אושפזה במצב קשה והונשמה, כשבחוץ ממתינים בני משפחה ועשרות מעריצים שהתפללו לשלומה. מהרגע שנודע שהיא מאושפזת התקשורת החלה לעסוק במצבה של הזמרת האהובה באופן נרחב ולעדכן בשידורים ישירים מבית החולים. אפילו בחו"ל דווח בהרחבה על מצבה.

ביום השלישי לאישפוזה יצאו בית החולים ומשפחתה של עפרה בהודעה משותפת: "עפרה מאושפזת ביחידה לטיפול נמרץ נשימתי, ומצבה הרפואי מוגדר כקשה", כך נמסר. "היא מורדמת לצורך הטיפול הרפואי, מחוברת למכשיר הנשמה וטיפוליה הרפואיים כוללים מתן תרופות דרך הווריד וטיפול בדיאליזה". את ההודעה מסר ד"ר זאב רוטשטיין, סגן מנהל בית החולים, שבסוף ההודעה הרשמית הוסיף: "כולנו אוהבים את עפרה ומחזיקים אצבעות. כל אנשי הצוות הרפואי עושים הכל כדי להחזירה אלינו". נוסח כמעט זהה של ההודעה יצא מדי יום לתקשורת. תשעה ימים לאחר שאושפזה עפרה חלה הידרדרות במצבה. לא עבר זמן רב והנורא מכל קרה, ב-23 בפברואר 2000, כשהיא רק בת 43, הלכה עפרה חזה לעולמה.

המסתורין סביב אשפוזה של הזמרת גרר גל שמועות אודות מצבה הרפואי והנסיבות שהובילו למחלתה. קרובי משפחתה של הזמרת לא עודכנו לגבי הסיבה האמיתית לאשפוזה של חזה ולא היה להם מושג שהיא נמצאת על ערש דווי. רק כשישבו עליה שבעה שמעו לראשונה שהיא חלתה באיידס. לפי הפרסומים לאחר מותה, חזה ביקשה באופן מפורש מהרופאים שלא לדווח על מחלתה. בסוף אותו החודש פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי פרופסור צבי בנטואיץ', ראש המרכז לאיידס דאז בבית החולים "קפלן", אמר שלא המחלה הייתה זו שהרגה את עפרה, אלא הבושה. נסיבות מותה של הזמרת שנשארו עמומות בחלקן הסעירו את קרוביה, שטענו בניגוד לחוות הדעת הרפואית, שהיא כלל לא ידעה שנדבקה בנגיף ה-HIV, והאשימו את בעלה הטרי בכך שהדביק אותה. אשכנזי עצמו נפטר זמן קצר אחריה, בשנת 2001. 

מדינה שלמה בכתה על לכתה בטרם עת של הזמרת הרגישה עם קול הזהב. אלפים הגיעו להלוויתה ובשכונת התקווה נתלו מאות מודעות אבל. 20 שנה אחרי, והפצעים נשארו פתוחים.

איידסזמרות ישראליותעפרה חזהשיחת היום