שדרנית אנונימית: "אני מזדהה עם קרוליין פלאק ומבינה למה היא בחרה לסיים את חייה"

הידיעה על התאבדותה של מגישת הטלוויזיה וכוכבת הריאליטי קרוליין פלאק לא הצליחה לזעזע יותר מידי את הציבור בישראל. אולי זה בגלל שרוב הישראלים לא מכירים את השדרנית הבריטית, ואולי זה כי רובנו עסוקים מידי בפוליטיקה הישראלית ובבהלת הקורונה. אני מודה, כשאני שמעתי על הטרגדיה היה לי קשה להמשיך הלאה, הנושא הזה יותר מידי קרוב לליבי. 

הסיקור התקשורתי של הפרשה באנגליה היה מלא בביקורת על הצהובונים. שמה של מייגן מרקל הוזכר בציוצים רבים, המצדיקים את עזיבתה ביחד עם משפחתה את המלוכה ואת אנגליה, ולכולם היה חשוב להזכיר באותה נשימה את הנסיכה דיאנה שאיבדה את חייה בגלל הרדיפה התקשורתית. אבל למרות שהאצבע המאשימה שוב הופנתה לכיוון הצהובונים, כולם שכחו שהאשמה האמיתית היא בציבור עצמו. צריך לומר, הסאן הבריטי כמו גם צהובונים ואתרי רכילות אחרים לא היו פעילים אם לא היינו מאפשרים להם לפרוח. לא היה סיקור כזה של סלבריטאים ובעיקר של סלבריטאיות אם לא היינו מקליקים, נכנסים, מגיבים ומשתפים. סיקור כזה לא יכול היה להתקיים אם לא היינו משקים עוד ועוד את הצהוב הזה ונותנים לו לשלוט בשיח, לבנות ובעיקר לרסק דמויות מוכרות. מרקל אולי לא הייתה עוזבת וייתכן שפלאק הייתה מצליחה להבריא, להשתקם, לחזור לעבוד ובעיקר לחיות את חייה בשלום.

פלאק כמובן אינה היחידה שעברה את זה, את המסע מאהבה והערצה שבגללה הושיבו אותה על כיסא מלכות ועד למאמצים להדיחה, שכן "תרבות הביטול" אוהבת אנשים כמו פלאק. ככל שהצליחה יותר כך סבלה יותר מהצקות. היא הייתה יפה, בלונדינית, זריזת לשון, קוגרית ("מלכת הקוגריות" כהגדרתה) יוצאת ריאליטי, מנחת טלוויזיה מצליחה. הדרמה בחייה בחודשיים האחרונים אפשרו לא רק לצהובונים להכות בה, אלא גם לכל גיבורי המקלדת להטיח בה את שנאתם, להתבדח על חשבונה ובעיקר למשוך אותה למטה, הכי נמוך שאפשר.

בילי אייליש, המבקרת השבוע באנגליה, אמרה בראיון שהפסיקה לקרוא תגובות ברשתות החברתיות כי זה הורס לה את החיים: "זה מוזר. כאילו שככל שאתה מצליח לעשות דברים מגניבים יותר אז יותר אנשים שונאים אותך". כשנשאלה מה אפשר לעשות בנידון, השיבה שגם היא הייתה בין המציקים כי זה היה מצחיק ולכן אף אחד גם לא יעצור את זה. "אנשים חושבים שהמשפט 'מקלות ואבנים עלולים לשבור את עצמותיי, אך מילים לעולם לא יכאיבו לי' נכון", אמר אחיה פיניאס או'קונל באותו ראיון לתוכנית הבוקר של ה-BBC והוסיף שאפילו שחלק מהמגיבים עושים זאת בזהות מלאה, הרבה יותר קל להם להשתלח כשזה לא מול אדם ברחוב.

כשנכנסתי לתחום לפני יותר מעשור, ידעתי שלא יהיה פשוט. הבנתי שתהיה ביקורת ויאמרו דברים, זה רק טבעי שלא כולם יאהבו אותי ותהיה קנאה אבל לא הייתי ערוכה לזה. לשמחתי, ההטרדה אינה קשה ומרושעת כמו שחוות סלבריטאיות בעולם וגם בארץ, אך פוסטים נכתבו עלי, בלוגים פרטו את השנאה, כשחלקם מקפידים לתייג אותי כדי שלא אפספס. סיפורי אלף לילה ולילה צצו, הומצאו לי פרוטקציות וקשרים, הומצאו לי בני זוג או סתם זיונים. הוצמדו לי שקרים ונעשו מאמצים רבים לערער את המקצועיות שלי, כי מישהי או מישהו חושבים שהם ראויים לתפקיד יותר ממני. מגיבים לעיתים לא הרפו. את רובם הגדול אינני מכירה וברור לי כי ההצלחה שלי לוחצת להם ולהן על נקודה רגישה, כישלון אישי או חלומות שלא יתגשמו. רשימת החסומים אצלי התארכה כל יום עד שמישהו שדווקא חביב עלי, אב לבנות מתבגרות, החל להטריל אותי על הדף האישי שלי בפייסבוק. מה שהימם אותי זה שהוא יודע שאני יותר מ"סיפור", כותרת או שם ברולר. הוא ואני מיודדים, נפגשנו במספר אירועים ואפילו שוחחנו מדי פעם בטלפון על עניינים מקצועיים, והוא פשוט לא הפסיק. למרות שייעצו לי להתעלם, החלטתי לפנות אליו אישית כדי לשאול למה. "את חזקה, את יכולה להתמודד עם זה" הוא השיב. מדוע הוא או כל אחד אחר סבור שבגלל שהגעתי להישגים אני מחויבת להתמודד עם שנאה או התעללות? מהו אותו הדחף ל"אזן" מישהו מצליח בביקורות לא ענייניות – האם זה כדי שחס וחלילה הוא לא ייחשב טוב יותר מאחרים? כדי שלא ירים את האף? או אולי כי סתם לא נראה הגיוני שזה באמת אפשרי שמישהו יצליח היכן שאתם נכשלתם?

ההישגים שלי הצריכו הקרבה, ויתור, השקעה וגם אם זה נראה אולי כלפי חוץ, אני אדם עם רגשות, אכזבות וגם אני נשברת. אני יודעת מתי השמנתי, מתי אני נראית לא טוב ומתי משהו לא היה מספיק טוב, אני לא צריכה שיזכירו לי את זה, לפחות לא כל הזמן. אני רוצה שיעריכו, יהנו ויאהבו את מה שאני עושה, ואפילו אותי, אך אני לא רכוש. אני לא חייבת לאף אחד מלבד מעסיקי דבר, ובטח שאני לא עובדת קשה כדי לספוג התעללות ורבלית מקצועית או אישית. אני יכולה להבין את פלאק שפשוט הותשה. עשרות הציוצים עליה, שביקרו אותה וצחקו עליה, פגעו בה הרבה יותר מאבנים ומקלות.

ביקורותהתאבדותטוקבקיםרכילות