האישה מאחורי יוזמת כריך למי שצריך: "התוכנית היא שלא יישאר אף רעב בישראל"

"זה קרה באחר צהריים חם אחד ב-2019, כאשר אני ובני מתיא, בן ה-8, הסתובבנו בחדרה בדרך לחוג, כשלפתע, בעודנו עומדים ברמזור ומחכים שיתחלף, מתיא הבחין באישה שמחטטת בפח אשפה. הוא שאל אותי 'אמא מה היא עושה?'. ולמרות שידעתי היטב, רק אמרתי: 'בטח נפל לה משהו. בוא נמשיך, אנחנו מאחרים'. בדיוק כשאמרתי את המשפט הזה, היא הביטה בי. המבט שלה היה חד וחזק, שגרם לי אפילו לקפוא לרגע, למרות שהיה חם מאוד בחוץ. באותה השנייה הבנתי שלא אוכל להמשיך כרגיל ואצטרך לעשות משהו, לעשות מעשה כדי שאנשים לא יצטרכו לחטט עוד בפחי אשפה, הרגשתי שלא אוכל להמשיך כאילו כלום לא קרה, כאילו לא ראיתי – כי ראיתי".

כך מספרת איה סטרול קידר, שיחד עם בעלה רביד ייסדו את המיזם הפילנטרופי "כריך למי שצריך", שבמסגרתו מחולקים סנדויצ'ים לנזקקים בחינם על ידי אנשים בכל רחבי הארץ. בלילה של אותו המפגש המטלטל, אמרה איה לבעלה שהם חייבים לעשות משהו כדי להפסיק לראות אנשים מחטטים בפחים בניסיון למצוא משהו לאכול. "רביד הציע שנפתח דוכן ברחוב, שנכין  כריכים, נביא מפה, שולחן קטן ושלט עליו נכתוב 'כריך למי שצריך חינם'".

איה ורביד סטרול קידר בדוכן בחדרה

וכך היה, שבוע לאחר מכן, איה ורביד הגיעו לרחוב מקביל עם שולחן, עשרה כריכים עם חביתה חמה, מפה, סלסלה ושלט עליו כתוב "כריך למי שצריך חינם", מאויר בטושים מהקלמרים של הילדים. "בפעם הראשונה אנשים לא הבינו למה זה בחינם. חלק מהאנשים לקחו, חלקם שאלו לכבוד מה זה. הסברנו להם שזה לכבודם, לכבוד האנשים שלא יישארו רעבים ולא יצטרכו לחטט עוד בפחים. כמה צילמו, אחרים בכו, חלק אמרו שמעולם לא קיבלו שום דבר בחינם ומאוד התרגשו".

אז איך מדוכן קטן זה הפך לתופעה?

"כמה ימים לאחר מכן  פתחנו קבוצה בפייסבוק, שהיום מונה כ-14,000 חברים. ככה עוד ועוד אנשים שמעו על זה ובינתיים נפתחו כ-50 דוכנים של 'כריך למי שצריך' בערים שונות בכל רחבי הארץ: בירושלים, אשדוד, חיפה, תל אביב, באר שבע, נתניה, לוד, גן יבנה, עפולה, נהריה, רמת גן, בקריות, חולון, גבעתיים, הוד השרון, כפר סבא, הרצליה, רעננה, שדרות ועוד".

סניף טירת הכרמל. צילום: קובי כהן

איה ורביד (שניהם בני 48) הם עצמאים. רביד הוא מדקר בשיטת הסוג'וק, מתמחה בחרדות ובכל כאב פיזי שיש בגוף, ואיה בוגרת בית הספר למשחק "ניסן נתיב" וכיום מכינה לאודישנים לבתי ספר למשחק בעזרת כלים משיטת "ימימה". במקביל היא גם כותבת סיפורים קצרים. הם גרים במושב תלמי אלעזר ויש להם שלושה ילדים: ליבי בת 10, מתיא בן 8 ואליענה בת 5.

המתנדבים למיזם שהם יסדו מורכבים מאנשים פרטיים וטובים מרחבי הארץ וכן מספר בתי ספר, גנים, הוסטלים לשיקום, הוסטלים לנערים בסיכון ובתי אבות, שהצטרפו למיזם ומכינים כריכים לדוכנים. בכל עיר יש קבוצת וואטסאפ שבה מתכננים מי מביא כריכים, לאן ובאילו כמויות. כאמור, המיזם התרחב גם למוסדות חינוך, וכך, למשל, בבית הספר "שבילי רעות" במועצת מנשה, שבה לומדת בתה של איה, הכניסו את המיזם בתחילת השנה לתכנית הלימודים השנתית, והתלמידים מכינים כריכים בכל חמישי לדוכן בעזרת כסף שנאסף בתחילת השנה מההורים לקניית המצרכים. הילדים מספרים שזה ה"שיעור" החביב עליהם בכל השבוע, ובהתאם הם משקיעים בכריכים ומאיירים את העטיפות שלהם.

סניף קרית אתא

איך הצלחתם בזמן כה מועט להתפשט ככה?

"זה מפני שאנשים מטבעם רוצים לתת, כולם, זו התכלית. באנו לעזור כאן אחד לשני, ואנשים מספרים שהם חיפשו לתרום לחברה והיו צריכים את ה"כלי" לכך, והדוכן הוא כלי שאפשר דרכו לתרום בקלות – אתה מכין כריכים ומחלק בשטח, פנים מול פנים לאנשים שצריכים. אתה פוגש עמוק בפנים את תכליתך, ומי לא רוצה להרגיש הרגשה כזאת נפלאה? הרבה מתנדבים יקרים אומרים שההרגשה הזו ממכרת והם בהחלט צודקים. זה גם מדבק, כי אנשים רוצים לתת. והמיזם הזה הוא בדיוק הנתינה הנגישה הזאת והקלה לביצוע".

מה הפעלת הדוכן דורשת מהמתנדבים?

"זה כמובן דורש מאיתנו יכולת הכלה אינסופית. בעצם כל מי שמחלק בדוכן חייב להיות עם רגישות, אמפטיה ויכולת הכלה כדי לקבל את הבאים שלוקחים כריכים. במקביל רביד ואני מנהלים את כל המיזם הארצי, אז בכל פעם שצצות "בעיות" באיזו שהיא עיר, אנחנו צריכים לפתור אותה. כל המיזם הנפלא הזה דורש מאתנו מידת יצירתיות לא מבוטלת ויכולת אלתור בלתי נדלית, בעצם כמו החיים עצמם".

איה מסבירה שישנם גם כללים במיזם: בכל הדוכנים יש את אותו השלט, אין לקחת כסף או תרומות מעוברי אורח בדוכן, אין למכור כריכים בתשלום, הכל מחולק בחינם ואין להציע כריך למי שעובר אלא רק אם הוא מבקש, כדי לא לבייש אף אחד. המתנדבים של כל עיר מחליטים היכן למקם את הדוכן, בדרך כלל זה יהיה במקום עם תנועה ערה במשך היום".

איך את יודעת שהנוטלים את הכריך הם אכן נזקקים?

"לא קשה להבחין בכך, לדוכן מגיעים כל מיני אנשים, ביניהם ניצולי שואה, אנשים מבוגרים, לא כולם דוברים עברית, רבים מהם עולים חדשים ישנים, אנשים עם עגלות שוק ישנות שניכר שהם חיים על קצבאות וצריכים לאכול. כמעט כל האנשים שלוקחים כריכים הם אנשים שצריכים. לפעמים אנחנו נותנים 8 כריכים למישהו אחד, זה תלוי יש אנשים עם  5 ילדים ואף יותר. יש אנשים שמספרים לנו שזה האוכל שלהם עד שיפגשו אותנו שוב, יש כאלה שאומרים שאם לא היה הדוכן לא היה להם מה לאכול היום".

מה התגובות מכל כיוון?

"התגובות לדוכן מאוד ריגשיות. אנשים עוצרים, חלק לא מאמינים שיש דבר כזה, חלק עם דמעות בעיניים, חלקם מבקשים לצלם, כל מי שעובר אומר "כל הכבוד לכם ו"זה מרגש". אני חושבת שזה שינה קצת את השפה ברחוב, אנשים שרואים את הדוכן וגם אם לא צריכים כריך, הם מרגישים שיש להם 'בטחון חברתי', שאנשים דואגים כאן אחד לשני, שזה לא כל אחד לעצמו. במיוחד בעידן שלנו, הדיגיטלי, הטכנולוגי, שכל אחד עם הטלפון שלו, מסוגר בביתו מאחורי המקלדת – אנחנו מראים שאפשר עוד להיפגש, לדבר. יש אנשים שמגיעים לדוכן ואף אחד לא דיבר איתם חודשים, הדוכן הוא מקום מפגש לכל שלל האוכלוסייה, זה מקרב, זה מאחד. אנשים מרגשים שהם לא לבד. זאת תחושה מאוד חזקה של שייכות לחברה".

יש דוגמאות לסיפורים מרגשים במיוחד?

"ישנם סיפורים מרגשים מאוד, לדוגמה בדוכן באחת הערים בארץ שמענו שאבא אחד אמר לילדים שלו: 'כדאי שתיקחו את הכריכים גם אם אתם לא אוהבים ירקות, כי זה הדבר היחיד שתאכלו היום'. מישהי אמרה שאם בשואה היה דוכן כזה, החיים שלה היו נראים אחרת. והיה איש בדוכן בדרום שהסתכל על הכריך, הסתכל על השמיים ואז אמר 'בבקשה שלא ייגמר לעולם'. אז כן, יש הרבה סיפורים מרגשים שאנחנו שומעים בדוכנים, שגורמים לנו להבין עד כמה הוא נחוץ לאנשים".

סניף בית שמש. צילום: שימרית שמואל

כיצד זה שינה את חייכם?

"גם רביד ואני וגם כל האנשים הטובים שמחלקים כריכים, יכולים להעיד שהמיזם בהחלט שינה את חיינו. אנחנו לא אותם האנשים שהיינו. יצרנו חיבור עם האנשים ברחוב, שללא המיזם אני בספק אם היינו פוגשים את האנשים היקרים האלה בצורה כל כך קרובה. בעזרת הידיעה שעזרנו למישהו לאכול ולא להישאר רעב, ושהם גם מסכימים לקחת מאתנו – הרי הם גם רואים אותנו כמו שאנחנו רואים אותם – למדנו שכולנו חלק מחברה אחת, וערבים זה לזו. המסקנה היא שחברה שעוזרת איש לרעהו היא חברה מאוזנת, חברה בריאה, חברה שרואה, שמושיטה יד לעזרה. זה גרם לנו להבין שאין מישהו חשוב יותר מהשני ואם לאחד יש כסף לקנות כריך ולאחר לא, זה לא הופך אותו לאיש 'חשוב מאוד. כולנו בני אדם וכולנו צרכים לאכול, כולם ראויים שיהיו להם את הדברים הבסיסים לפחות: מזון, נעלים טובות, טיפולי שיניים, קורת גג, וכן, גם חלומות. אז אין ספק שהשתנינו, כבר אי אפשר לחזור לאחור".

ומה התוכניות להמשך?

"לי ולרביד יש תוכניות רבות בקנה, גם לגבי המיזם וגם בנוסף אליו. 'התוכנית הגדולה' היא שלא יישאר אפילו איש אחד רעב במדינת ישראל והנה, זה כבר מתחיל לקרות".

אוכלהתנדבותעוני