חשפנית לשעבר: "אני עדיין מזועזעת ממה שראיתי שם"

כשעליתי במדרגות של "הפוסיקט" בפעם השנייה, אחרי שהפעם הראשונה הותירה אותי עם תחושת משמעות בלתי רגילה של המאבק הפמיניסטי, הרגשתי שהפעם זה הולך להיות אחרת. הכל נראה אחר באור. הווילונות, הכורסאות, הבר, עמודי הריקוד. גם הריח שונה באור יום, הרבה יותר חריף ולא נעים. אור השמש העדין שהצליח לחדור למועדון, מה שלא קרה שנים בזמן שהוא פעל, חיטא. והוא חיטא גם אותי. שם, בסיור החשוף והגלוי, ראיתי את החדרים שאף אחת לא הראתה לי כשביקרתי אז, בתחילתה של המחאה, אבל לא רק אותם.

באור יום ירדתי קומה ועוד קומה ועוד קומה למטה. בשלב מסוים כבר הפסקתי לספור ונכנסתי לחדר שאז הייתי יכולה רק לחלום לראות בעיניים שלי, חדר ההנהלה. היו בו מכונות לספירת שטרות, שולחן ארוך וכיסאות מנהלים ובעיקר תפסו את עיני בובות קטנות, מיניאטורות, ו"שובבות". כמה סימבולי. כשירדנו עוד, ונכנסתי לחדר מוסתר נוסף ובו מיטה ומקלחון וזוהמה, הבנתי שעם כל הרצון שלי לייצר עם עצמי תחושה של לגיטימיות למועדוני חשפנות, אני לא מסוגלת. המקום הזה לא יכול להיות מעצים, עצמאי ומשוחרר. הבחירה החופשית בו מוטלת בספק. בהרבה מאוד ספק. ואם אתן לא מאמינות לי, לכו לראות בעצמכן. הקירות, במקרה הזה, מדברים ומדממים.

"היה לי ברור שאספר מה היה שם"

"באתי לשם בגיל 26", סיפרה לי השבוע ילנה דיוואיין, שהפכה לאחת הפעילות הבולטות כנגד פעילות מועדוני החשפניות ותעשיית המין בשנים האחרונות. דיוואיין לא עבדה בפוסיקט, אבל בהרבה מועדונים אחרים כן. "לפני שהתחלתי הייתי מנהלת משרד, ואז אמא שלי נפטרה, והתרסקתי. עבדתי רק 4 וחצי שנים, שמרתי על עצמי עד כמה שהיה ניתן וכל הזמן הזה הייתי מזועזעת ממה שראיתי. היה לי ברור שאני אפתח את זה, שאספר מה היה. זה לא פייר, מה שקורה שם".

האם הנרטיבים הסותרים יכולים לדור זה לצד זה? האם למרות הביקור השני והטראומטי שלי בפוסיקט, יש מי שעדיין יכולות ליהנות מכל רגע? אני חושבת על אותן עובדות בתעשיית המין איתן שוחחתי, שנשמעו כל כך חזקות, בטוחות בעצמן. הן הדגישו את ההנאה והבחירה, אבל בסוף הביקור השני הרגשתי שרומיתי. "הנתונים הרשמיים מדברים על 24 אחוז", מספרת דיוואיין, "זה מה שקראתי בפרסומים רשמיים של מי שרוצים למסד את הזנות. הם טוענים ש-24 אחוזים מכלל עובדות ועובדי תעשיית המין נהנים מזה, שמחים שבחרו את העבודה הזו, מממשים את עצמם ושזה הייעוד שלהם. 24 אחוז זה מספר יפה, אבל לעומתו יש 76 אחוזים, ו-76 זה רוב. רוב שנמצא בסבל בל יתואר וזקוק להצלה ממשית".

חבל שלא דיברתי איתה לפני, אני חושבת לעצמי. חבל שלא הקשבתי באמת לקולות האלה, שראו בעיניים שלהן את התופת, וחוו אותה על גופן. ואולי לא רציתי, ולמה לא רציתי? אולי כי הכאב גדול מנשוא. אולי כי אני לא מסוגלת להאמין ולהכיל מציאות כזו הרסנית ופוגענית כלפי נשים.

"לבנות רע, הן מתמוטטות כל הזמן, הן בוכות כל הזמן", דיוואיין ממשיכה, "בחדר הלבשה כולן יושבות עם כל הצלקות, השומנים והצלוליטיס, ואומרות 'אני שונאת את העבודה המסריחה הזו, יום יבוא ואעזוב אותה'. לא הייתה אחת, אחת! שלא אמרה את זה. גם מי שנחשבו למלכות של המועדון אמרו בדיוק אותו דבר: יום אחד אעזוב. הן אמרו את זה כשהיו בחדר הלבשה, לא בחוץ. בחוץ הן יכולות לספר סיפורים, לספר שהן בחרו בזה ושבאו ממשפחות טובות, אבל בחדר ההלבשה הן אומרות 'גועל נפש, מסריח'. המציאות של המועדונים זה לא מה שהן מספרות דרך המסיכה. בחדר ההלבשה האמת יוצאת. שם קורה העולם האמיתי.

כשהייתי עושה את הלאפ דאנס, לא הייתי איתם. מבחינת הלקוחות, הם מתמזמזים עם בחורה כרגע. תראי, כשבחורה מתמזמזת עם חבר שלה, היא שם. אבל אני בחוויה שלי, בכלל חושבת על הבית ואיך אני עוד מעט מסיימת ועפה מהמסריח המגעיל הזה. והמסריח המגעיל הזה חווה חוויה אחת עם הגוף שלי, ואני חווה חוויה אחרת לחלוטין. אני מרגישה שאני מחוץ לגוף שלי, שאני לא שם. הדבר הזה יוצר בעיות נפשיות חמורות, כך נוצרת פוסט טראומה".

חלק מהמשתתפות במופע: ענהאל שיר שושן (מפיקה), סבינה, ליה בר לב, מיקה שדה, צליל דנין, טלי מן ותמרדה. צילום: הדר אלפסי

ביום רביעי הקרוב, עמותת "הופכות את היוצרות" בשיתוף פעולה עם מרכז נווה שכטר מקיימים  מופע נשים יוצרות לרגל יום האישה הבינלאומי. נווה שכטר הוא מרכז תרבות ואמנות יהודית, ומצטרף אל היוזמה מתוך ראייה ששוויון וסולידריות הם ערכים מהותיים ביהדות, ומתוך אמונה בחיבור בין יצירה ומעורבות חברתית. כל הכנסותיו של המופע יעברו ל"הופכות את היוצרות", המכשירות ומעסיקות נשים יוצאות ממעגלי הזנות ותעשיית המין. אירוע ההתרמה מתקיים זו השנה החמישית, וצפויות להשתתף בו דנה ברגר, מיקה שדה, צליל דנין, לבנת בן חמו ועוד. גם ילנה דיוואיין תופיע בו, עם שתי יצירות מקוריות שלה.

"אני הולכת להקריא שיר שנקרא 'הופכות את היוצרות' או 'שחר של יום חדש' ולשיר השני קוראים 'הבלדה על פרפר הלילה'", היא מספרת. "כתבתי אותו חצי שנה אחרי שהתחלתי לעבוד, והוא מספר על התחושה של להיות שם. ובעיקר על ההרגשה של ה-24 אחוזים, כשהרגשתי כשהייתי 'ביאנקה' ולא ילנה. חשבתי שאני נמצאת בתוך אותם 24 אחוזים, אבל אז הבנתי שלא".

כשדיוואיין מדברת על "24 האחוזים", אני לא יכולה שלא לכעוס על המסגור השטחי והחיובי מידי, שהאחוז הנמוך הזה של חשפניות שמתנגדות לסגירת המועדונים עושות בתקשורת לשאר העובדות והעובדים בתעשייה. השאר שהוא הרוב, כאמור. אני גם כועסת על אמצעי התקשורת שלא מצליחים עדיין לפצח את הקוד ולשקף את המציאות הקשה באמת. אולי הם כמוני, מפחדים לגלות את המציאות. אולי הקשרים בין העולם "שלמטה" לעולם "שלמעלה" עבותים מידי ומסוכנים מידי. אולי יש הרבה גורמים מלאי כוח שחייבים שהעולם של מטה ימשיך לפעול, ולעולם לא נדע את כולם.

ספרי לי על תהליך השיקום שלך.

"השיקום שלי ארך שלוש שנים, וסך הכל אני מתייחסת לתקופה הזו כאל תקופה שלקחה לי 7 וחצי שנים מהחיים. היום אני עובדת בעבודה מסודרת, גרה לבד ומקווה ללכת ללמוד תיאטרון, אבל זה כמובן לא תמיד היה ככה. תהליך שיקום הוא ארוך ומורכב. תחשבי על כלב זרוק, שמת לאכול ואת מביאה לו אוכל, אבל הוא לא מסוגל כי הוא מת מפחד. זו התחושה. זו גם אחת הסיבות שאני נחשפת. אני רוצה שהן יראו אותי, שיסתכלו עליי, שיראו איפה אני היום. אף אחת לא יכולה לשקם את עצמה לבד".

בוודאות?

"כן. אני הצלחתי רק כי עזרו לי. ברגע שהגעתי ל'הופכות את היוצרות' הקריסה שלי נעצרה. הן תפסו אותי ממש. זה לא שהפסיקו להיות לי התמוטטויות עצבים, ממש לא, אבל כבר לא הייתי לבד".

מתי הבנת שאת רוצה לקבל סיוע?

"זה מאוד קשה לקבל את זה, להבין את זה שעכשיו אני צריכה עזרה. בהתחלה לא הבנתי שיש לי קשר אליהן. חשבתי שהן עוסקות בשורדות זנות. לקח לי זמן להבין שאני קשורה ולא חשבתי שמישהו באמת יכול לעזור לי. לקחו לי חודשים. לפעמים הייתי ממוטטת בבית מהדברים הכי קטנים. למשל, כשיש יום מעונן, אין לי כוחות להתמודד עם שום דבר. הכל מפיל אותך. לאחר מכן הצלחתי להגיע אליהן קצת יותר. התחלתי את כל התהליך איתן ומול ביטוח לאומי, וקיבלתי הכרה בגיל 31 שאני נכה. נכה נפשית. סייעו לי בשכר דירה ולאט לאט השתקמתי בעזרת שיחות וטיפולים".

מה הדבר שהכי עזר לך בשיקום?

"כשפגשתי בנות כמוני, שעברו מה שעברתי פחות או יותר. שם הבנתי שאין הבדל בין חשפנות לזנות. זה לא משנה שהן היו בזנות במועדונים או ברחוב. כמו בפגיעה מינית – לא משנה אם זו תקיפה מינית או אונס. ההשלכה היא אותה השלכה. התקיפה קרתה".

האירוע עבורך הוא סגירת מעגל?

"אולי. 'הבלדה על פרפר הלילה' היא מתנה שאני רוצה לתת לכל מוסדות השיקום הקיימים, לכל העמותות שקיימות, שזה יהיה להם כמו המנון. זה החלום הקטן שלי עד סוף השנה הזו".

פרטים נוספים על המופע "הופכות את היוצרות" ומכירת כרטיסים, בעמוד האירוע

מועדוני חשפנותמחאת החשפניותשורדות זנותתעשיית המין