בשנה הבאה אצל חמותי: "אקסיות הן כתם חרדל על שמלת הזוגיות"

הצד שלו: 

ההחלטה לחזור לעצמי ולהתחיל שוב לצעוד בדרך שתוביל אותי להיכרות טובה, היא לא החלטה פשוטה. מודה שבימים הראשונים בקושי האמנתי לעצמי, אבל חזרתי על המנטרה: אני מחליט לחזור לעצמי ולתת הזדמנות. אני בהחלט מחליט לחזור לעצמי ולתת הזדמנות מוחלטת. אני מחליט.

למערכת קבלת ההחלטות הזו התלוותה תובנה כואבת במיוחד – אם האהבה שהרגשתי לא' הכאיבה לי כל כך בחודשים האחרונים, היא לא אהבה טובה. וכידוע, אהבות לא טובות – צריך לשחרר. אולי לא לשחרר, כי זה נשמע כמו תיאור של החלטה שאף אחד לא הצליח לקבל מעולם. אז צריך להתרחק מהן, ולא להרגיש אותן יותר. בדיוק. זה ניסוח שמסתדר לי קצת יותר טוב, ואני מסוגל להכיל אותו.

אני שרוע פרקדן על הספה בסלון, מבסוט מעצמי על קבלת ההחלטה שלי ועל ההחלטה ליישם את ההחלטה. אבל כך בדיוק חזרתי לנקודת הפתיחה של כל השנה הזו, שכשתסתיים אני אמור לבלות אותה עם חמותי העתידית. חמישה חודשים וחצי מאוחר יותר, ואני עדיין לא מוצא את עצמי באפליקציות של ההיכרויות, הן מכתיבות לי שיחה רדודה מדי, מהירה מדי, הצפת מפגשים שמיעוטם באמת דייטים איכותיים. נקודת הפתיחה שלי בפורמט הזה לא טובה, וההכרה במגבלות שלי היא חשובה. אני אדם רב רבדים, כנראה, או בעצם ממש לא-כנראה, ואפילו בפורמט של דייט ראשון מיידי מדי – קשה לי לבוא לידי ביטוי.

החוקים החדשים שלי לעצמי: מעכשיו לא אמהר לצאת עם הבחור הפוטנציאלי. צריך לייצר סביבה שמאפשרת לו לקלוט אפילו בקווים כלליים את הפרסונה שלי, הקווים הכלליים לדמותי, ובאותה הנשימה גם אנסה לקלוט גם את דמותו שלו. ובעצם, בפייסבוק קרו ההיכרויות המשמעותיות ביותר שהיו לי עד עכשיו. מי שנחשף לפרופיל הקשוח שלי שם ושרד אותו – כבר קלט חלק לא מבוטל ממני. אם לא הפחדתי אותו עד עכשיו, סביר להניח שכבר לא יבהל בהמשך. וכך נולדה ההחלטה לקפוץ למים, מהמקפצה הגבוהה ביותר. אני רווק, אני לגמרי בגיל המתאים, הלב שלי פתוח. אם לא אצעק את הבשורה הזו – בדיוק לעולם ממש עכשיו – אולי אפספס את אהבת חיי.   

מצויד בשקים גדולים של אומץ ומחמאות עצמיות, מצאתי את עצמי מפרסם פוסט בקבוצת 'סיקרט תל אביב' בפייסבוק, מול קהל של כמעט שלוש-מאות-אלף גולשים. "אתחיל מהסוף", כך כתבתי "אני מחפש מישהו מיוחד באמת". ובמשך שלוש-ארבע פסקאות דייקתי את עצמי, יודע שזו הודעה רשמית על כך שלבי פתוח וטרם נכבש, והזדמנות מופלאה לזמן לחיים שלי רק את המתאימים ביותר. "מה אני מחפש? את זה שנוכל להכין ביחד סנדביצ'ים וללכת לפיקניק לילי בפארק מול הנוף של כל תל אביב. זה שמתרגש מהדברים הקטנים. זה שיש לו מוח חריף ביותר, שיודע להכיל ושיכילו אותו, שמבין שכל זוגיות מתבססת קודם כל על חברות ועל תקשורת טובה, תחומי עניין ומכנה משותף. זה שאפשר לראות איתו כדורסל וכדורגל, שהחיים שלו מלאים ושלמים, בעל עמוד שדרה חזק, רצונות ושאיפות, זה שמבין שבסופו של דבר הכל פשוט". אני מרגיש במעמד מלכותי, ממש כמו ברגע קבלת הפרס, מודה להוריי שהביאוני עד הלום, למי שקורא אותי ולאקדמיה שבחרה בי.

יש כוח אינסופי בלדייק את עצמך מול קהל רב כל כך, ובסופו של דבר את מיטב מחיאות הכפיים שלי לעצמי – מחאתי מהסיבה הזו בדיוק. לא הייתי צריך קהל של אלפי קוראים ומעל 600 לייקים כדי להרגיש שאני שווה משהו. אבל כן רציתי שירגישו אותי מדוייק. מזמן לחיים שלי בדיוק את מי שאני מקווה שיהיה בן הזוג שלי, זועק את לבי הפתוח ומאפשר לדברים טובים להיכנס. תקראו לזה אומץ, אני קורא לזה 'אוויר לנשימה'. ועכשיו, תסלחו לי, יש לי כמה הודעות לענות להן מבחורים שאני לא מכיר, אבל אולי בהחלט ארצה לעשות זאת.

 

 

הצד שלה: 

אני יושבת על ספסל במצפור של גבעתיים, ומסתכלת על העיר שהשארתי מאחור. אמצע הלילה, חשוך, ואני לבד. המגדלים שלה מוארים, ועומדים כמו מאבטחים. שומרים על תל אביב. דואגים שתישאר רעננה, צעירה, קרה ובועטת. ברי סחרוף שר "תל אביב עיר של קיץ. בתל אביב אין סתיו". והוא צודק. גם בחורף, זו עיר השמש. עיר אבסולוטית, שואבת, ממכרת, ושורפת כמו החמסין הישראלי. עברו שבעה חודשים מאז המעבר, ואני עדיין חיה אותה. חולמת על הדירה הבאה שלנו בנווה צדק, שותה קפה במקום הקבוע בכיכר דיזנגוף, ולא מפסיקה להשוות אותה לשכנה הרגועה, גבעתיים.

כשסיימתי לפרוק את הארגז האחרון, אי שם בסוף קיץ 2019, הרצתי בראש את כל הדומה והשונה בין שתי הערים. שעות פתיחה שונות, גינות כלבים אותו דבר. בתי קפה עם אותו תפריט, ברים עם אווירה אחרת לגמרי. רעש ביחס לשקט. חיי יום בהשוואה לחיי לילה. אוכלוסייה קצת אחרת, אבל ההיפסטרים עדיין מזוקנים. הסתובבתי ברחובות גבעתיים והמחשבות התעסקו בהשוואה לתל אביב. כשנגמרה תקופת ההסתגלות, הגיעה שיגרה. ויחד איתה זוגיות שהוציאה אותי מאיזון מהר מאוד.

בגלל שההתחלה שלנו הייתה למעשה לפני עשר שנים, בבית קפה על שדרות רוטשילד שהספיק להחליף גלגול ולהפוך לבוטקה שמוכר גלידה שוכבת – הגענו לזוגיות הזו עם ידע. ידעתי שהוא יצא עם בנות אחרות, והוא ידע שאני יצאתי עם בנים אחרים. שום טאבולה ראסה לא הייתה כאן. להפך, קצת לפני שהתחלנו לצאת, כל אחד מאיתנו סיים זוגיות ארוכה. אני ובן זוגי האחרון (שהייתי איתו שנתיים וחצי) נפרדנו שלושה חודשים לפני, והוא וזוגתו (שהיו ביחד שנה) נפרדו חודש לפני. ולכן, מכורח הנסיבות, התנהלה השיחה השנואה עליי ביותר: שיחת האקסים. למה נפרדנו, למה לא נפרדנו, מה הפריע לנו, כמה היו, מתי, איך, איפה ושלל שאלות אחרות מתעסקות עבר, כדי לדלות כמה שיותר פרטי מידע לבניית עתיד מזהיר.

הנוף של תל אביב מהמצפור בגבעתיים

אני לא יכולה לסבול את השיחה הזו. אני תמיד מרגישה בה כמו צופה מהצד במצעד כל הבחורות שפעם היו חלק מחייו. יושבת בשורה הראשונה. יושבת ומשווה. מבקרת בזכוכית מגדלת את כל החסרונות שלי, בזמן שהן חולפות על פני במסלול דוגמנות, מחייכות יפה למצלמה ומחכות לרגע שאצטרף איתן לאותה קטגוריה. אוי תראי, יש אחת בלונדינית. ואחת רזה. ואחת מוצלחת. ואחת טובה ממך. ואחת שאמא שלו ממש אהבה. ועוד אחת שהסתדרה עם החברים שלו. ואחת ששברה לו את הלב. ואחת שבישלה. ואחת שניקתה. ואחת שאח שלו ממש התחבר אליה. ואחת טובה במיטה. ואחת טובה בסלון. ממש מצעד השרמוטות. אני תמיד משתדלת לסיים את השיחה הזו מאוד מהר, ומתכווצת בכל פעם שעולה אזכור שלהן. ואכן, ניהלנו אותה פעם אחת בלבד. לפני חצי שנה. מאז עברו חיי זוגיות, מגורים משותפים, חו"ל, פגישה עם ההורים, ריבים, והמון אהבה. חשבתי ששיחת האקסיות מאחורי, עד שקיבלתי אחת לתוך הפנים.

זה קרה במהלך הסופ"ש הבורגני שלנו במלון בתל אביב, ואני החלטתי באופן מודע ושקול לחלוטין – להשמיט את הפרט הזה מתוך הטור שכתבתי על החוויה. טור מספר עשר. פגשנו אותה באמצע הרחוב, בכניסה לסופר. עמדתי מול דוכן העיתונים שבחוץ, וקראתי כותרת אקטואליה כלשהי. הוא עמד כמה צעדים משמאלי, ועישן סיגריה. היא עברה לידנו ביחד עם אחותה, וכשניסתה להתעלם בכוח מהעובדה שראתה אותו, הוא קרא לה "שלום. מה נשמע?". כל החמצן נעלם בשנייה, ובמקומו הופיעה מבוכה. והיא הייתה אך ורק שלה. הוא ניגש אליהן, הם החליפו כמה שאלות "מה קורה" בסיסיות, וזהו. הזוגיות הקודמת שלו המשיכה בדרכה. הבנתי במי מדובר עוד לפני שהוא חזר. הרמתי את העיניים כדי להסתכל עליה מאחור, וחיכיתי. חיכיתי לקנאה, לכעס, לאגו, לעצבים, להשוואה. חיכיתי והם לא באו. חיכיתי לראש שיתחיל לבדוק את גודל התחת שלה ביחס לשלי. חיכיתי להשוואה בהיקף המותניים, היקף החזה, היקף המוח. חיכיתי לנורא מכל, ונשארתי נינוחה ורגועה. כאילו שלא פגשנו שנה שלמה מחייו, אלא סתם מישהי אחרת שמבקשת הוראות הגעה לדיזנגוף סנטר. הרעל שהיה אמור להציף את הגוף שלי לא הגיע. במקום, הוא עבר אליה. היא ברחה מהמקום כל כך מהר, עד שבקושי הספקתי לראות את תווי הפנים שלה. עמדתי בכניסה לצרכניה שלווה ובטוחה, מכווצת עיניים כדי להתפקס על הדמות המצוברחת שנעלמה בין האנשים ברחוב. באותו ערב, לא דיברנו על הנושא. זה הרגיש ריק מתוכן, וכל כך מיותר לחיים שלנו עכשיו. ההשוואות שעשיתי בראש נעלמו כלא היו, ויחד איתן תחושת צופת מסלול הדוגמנות. מסתבר שהעבר פחות גרוע כשפוגשים אותו פנים מול פנים, ואולי זה הזמן להפסיק לשוות.

אם הייתי פוגשת את עצמי של לפני כמה שנים, כל אירוע מפגש האקסית היה מביא לדרמה קלה והמון התעסקות שלי עם עצמי. השוואות, בדיקות, התאמות. מדדים מבוססי רכושנות. שנאתי את כל החברות הקודמות רק בגלל שהן קיימות. בגלל שהן היו שם לפני והכי גרוע – בגלל שהן מכירות אותו. יודעות מה מדליק אותו, מה גורם לו לצחוק, איפה לגרד לו את הגב, מה להגיד כדי להרגיע אותו. שנאתי אותן בגלל שאולי, אבל רק אולי, הן יודעות יותר ממני. השנאה הזו התפתחה להשוואה, והצורך לחלוק את הגבר שלי עם העבר. אקסיות הן כתם חרדל על שמלת הזוגיות, שלא יורד גם אחרי קירצוף מאסיבי. אהבה היא דבר כל כך נדיר שלכשהוא מגיע, את לא רוצה לחלוק אותו עם אף אחת. ביטחון הוא לא פאקטור בכלל וההשוואה היא לווא דווקא כלפי אותו בן אדם, אלא בעיקר כלפי הרגש.

בדיוק כמו שאני בונה רשימות דומה ושונה בין הבית הנוכחי בגבעתיים, לבין אהבתי הנצחית תל אביב, כך אני משווה את כל הקשרים שלי אחד לשני, את עצמי לחברות הקודמות, ואת ההווה למה שהיה פעם. אלו היו שלושים ואחת שנים בסימן השוואה. וכל זה נעשה מתוך מקום של אישורים. חיכיתי לתגובת הסביבה על עזיבת העיר הגדולה לטובת פרבריה ממזרח. נמנעתי משיחות על בחורות קודמות כדי שלא חלילה לתאר לעצמי בראש מישהי יפה יותר, חכמה יותר, כל דבר יותר. וכשזה נכנס בי, בלי התראה מוקדמת, באמצע הרחוב, הבנתי שאני כבר לא שם. הפחד שלי הגיע, דיבר עם האהבה שלי, וברח מהמקום. איתו ברחו הרצונות לאישור ודפיקת החשבון לכל העולם. אני טובה בזכות עצמי. אני הגירסה הכי טובה של עצמי, ואני נמצאת במקום שבו אני אמורה להיות. בזכות.

לכל הטורים של בשנה הבאה אצל חמותי

זוגיותפייסבוקפרידה