אורלי לוי הטילה פצצה, אבל למרות תחושת הבגידה, צריך להילחם על שלום בית

הכי קל לי להישאר בכעס הזה, לשנוא. זה הכי קל, אבל הכי לא מקדם. בשולי המהלך, יש לי כמה תהיות שאולי בעוד שעה, או יום, אוכל את הכובע על כך שהעזתי לתהות. תהיות שהולכות לעצבן את כל המחנות, אבל הן בכל זאת תהיות, חלקן הגיעו כנראה מהמקצוע החדש שרכשתי- גישור:

 

  1. בשולי הדברים שאורלי לוי אבקסיס כתבה, היא קובלת על כך ש"הקוקפיט" מסכם פרטים וחושב שכל הגוש ילך בעקבותיו: "החלטות מרחיקות לכת מתקבלות בחוג מצומצם מאוד הסובר שקביעותיו תחייבנה את כל חברי הכנסת", היא כותבת. עצרו רגע ותקשיבו למה שנאמר כאן: האם לא נכון היה להקשיב לתחושה הזאת ולעבוד בשיתוף שיש בו הקשבה? זה מתחבר לי גם למשפטים שנאמרו מצד חברי כנסת במשותפת, אז אם כך, האם לא צריך להתייחס לאף אחד מהגוש כאל מובן מאליו – לא למשותפת, לא לעבודה, לא למרצ ולא לגשר, אלא קודם כל להקשיב מה חשוב להם ורק אחר כך להתקדם? יכול להיות שחברי כנסת הם גם בני אדם, גם הם לא אוהבים שמתייחסים אליהם כאל מובנים מאליהם, כאלה שאפשר לקנותם בכל מחיר, כאלה שלא צריך להתייעץ איתם בכלל, כאלה שלא מקשיבים להם מה חשוב להם.

  2. כולנו מזדעזעים מכך שהיא אמרה בראיון שהיא תסכים לממשלת מיעוט נתמכת על ידי המשותפת, אבל מעטים מזדעזעים מזה שכחול לבן אמרו שלא יעשו את זה ועושים את זה. כלומר, כשאנחנו רוצים לקנות את המוצר, אנחנו רוצים להאמין למוכר, גם כשאנחנו יודעים בתכנו שהוא משקר. אני, כאמור, הצבעתי "אמת", האמנתי שאורלי לוי אבקסיס, למרות השמועות הקשות, לא תבגוד בחיבור. אני גם יודעת על רבים שהצביעו כחול לבן, אלה שבאים מהשמאל, שאמרו לעצמם שכחול לבן מצהירים שהם לא ישענו על תמיכת המשותפת רק כתגובה לקמפיין המכוער של ביבי, אבל ברגע האמת הם יצרפו אותם לקואליציה בממשלה. היו גם מצביעי כחול לבן שבאו מהמרכז והאמינו שברגע האמת כחול לבן לא יחברו אותם לממשלה אלא ישענו על תמיכתם מבחוץ, והיו גם מצביעי כחול לבן שבאו מהימין והאמינו שאם הם מתחייבים לקואליציה ללא המשותפת, זה גם מה שיקרה. אז עכשיו, כשאנשי כחול לבן מדברים עם המשותפת, מי באמת מרגיש בגידה ומי מסביר לעצמו שאלו הכלים במשחק דמוקרטי?

  3. כל עוד אין חוק שמונע ממנה לקחת את המנדט שהענקנו לה ולעשות בו כרצונה, אנחנו זקוקים לרצונה הטוב כדי לא להתחבר לליכוד. האם לא נכון שנחכה עם השנאה והכעס ונצא להילחם על שלום בית למרות שזה לא הבית, זה רק הגשר אליו? כי מעבר לעצמנו, לרגש הקשה כל כך שאנחנו מרגישים, יש כאן בית, יש כאן מדינה, יש כאן אזרחים – ויש לנו מטרה לבנות לנו עתיד טוב יותר, נקי יותר משחיתויות, נקי יותר מהסתות, עתיד חברתי יותר.

    ואולי אני תמימה וכמו שכתבתי בתחילת הדברים הכל היה מתוכנן מראש? יכול להיות. אבל אם לא, אפילו אם יש סיכוי קטן שלא, האם לא שווה לנו לבדוק לפני ששורפים לנו את התקווה?

    הקיר שלי מלא בשנאה לאורלי לוי אבקסיס. פתאום מדברים על המשכורת של אבא שלה, פתאום מדברים על ההיסטוריה של אבא שלה, פתאום מדברים על זה שהיא זיגזגה הרבה, פתאום הכל רע בה. אבל אם הכל רע בה, למה בלענו את הצפרדע והצבענו? לאורלי לוי אבקסיס יש את הבוחרים שלה, גם אם תגידו שאלו מאה בוחרים. והם בדיוק כמונו – רק ההיפך, בלעו את הצפרדע האדומה – שאלוהים יודע כמה היא סדין אדום לחלק מהם – והצביעו אמת. אבל אנחנו לא רואים אותם, אנחנו לא רוצים לראות כלום, אנחנו רוצים לכעוס ולשנוא, כי ככה זה כשמרגישים נבגדים ואנחנו מרגישים (ובצדק) נבגדים! אבל האם השנאה שבן רגע התלקחה לא דוחקת את לוי אבקסיס הישר לזרועות הפתוחות של הליכוד, היישר למאהב? האם לא נכון לנו דווקא להילחם עליה?

 

אורלי לוי אבקסיסבחירותביבי נתניהוכחול לבן