ורד סבן היא לא הבעיה, היא רק הסימפטום של חוסר הסבלנות שלנו

קשה אולי להיזכר עכשיו, אבל פעם, כשעוד היה אפשר לצאת אל מעבר לסופר ולהרי החושך, אפילו לחצות גבולות, נערך ראיון מיתולוגי עם הדסה בניזרי. היום השם שלה בטח לא אומר לכם הרבה, אבל למשך כמה ימים באפריל 2019 היא הייתה הסלב הכי חם. זאת בעקבות ראיון משעשע שהיא העניקה לעופר חדד ב"מהדורה ראשונה", על ההחלטה לנפוש בסיני למרות האזהרות. בין לילה הפכה בניזרי לשק החבטות החדש של הרשתות החברתיות, ולמזלה היא ניצלה מסקילה בכיכר הפייסבוק רק בזכות היותה חיננית ובעלת הומור עצמי לא מבוטל. כעת, בחסות אותה התלהמות אלימה, קיבלנו שם חדש לפנתאון: ורד סבן

כמו הרבה מכם, גם אליי הגיע הראיון של סבן ליניב ריסקין יחד עם השאלה "זה אמיתי או מערכון?". ובאמת, לוקח לא מעט זמן להבין האם כזו רמה של אסקפיזם יכול להתקיים במציאות. כי בזמן שאנחנו כבר שבועיים חיים על אלכוג'ל ועל דייט לילי עם ביבי נתניהו, סבן חיה בעולם שכולו טוב – והוא ממש פה, על קו ניו יורק-תל אביב. כך, למשל, היא לא ידעה שבידוד באמת אומר, אממ, בידוד ורגע אחרי שחזרה מחו"ל היא יצאה לקניות. 

אין ספק שסבן סיכנה חיי אדם, ושהקנס שקיבלה בעקבות כך – ושאותו הגדירה כ"חדירה לפרטיות" – הוא מהמוצדקים שחילקה מדינת ישראל, אלא שהחגיגה האלימה נגדה מיותרת. הצורך לפרוק את המתח שצבור בתוכנו הוא ברור ומובן, אבל האם באמת צריך לאחל למותה כפי שכמה מהטוקבקים איחלו? 

ובכלל, אם לרגע נקשיב לדבריה של סבן, נגלה שהיא מבטאת בעצם את ההתנהגות של כולנו: כן, אמרו משהו על בידוד במטוס אבל זה לא היה ברור; כן, היא שמעה משהו על זה שאסור לצאת, אבל לא לגמרי הבינה; וכן, בסוף היא מצאה פוליטקאי שאמר משהו שיכול אולי – אם ממש מנסים – להישמע כמו היתר להסתובב – אז היא קפצה על זה (ומאז כבר הסתבר שתודרכה להאשים את יאיר לפיד- איך לא, הכל פוליטי). זה לא מזכיר לכם מישהו? הרי כולנו כבר חסרי סבלנות, קוראים כותרות, מכריזים הכרזות (רק אתמול יצאה ידיעה ששר החינוך מתכוון להשבית את הלימודים עד ספטמבר והוא היה צריך להכחיש ולהסביר עד כמה דבריו יצאו מהקשרם) ומגיעים למסקנות שיכולות לפגוע באנשים מבלי להבין אותן לעומק. סבן היא לא הבעיה, היא רק הסימפטום של חוסר הסבלנות שלנו, שגורם לנו לפעול- להתלהם- ואז להבין. שילוב בין תרבות ה"יהיה בסדר" הידועה לשימצה לבין "אני יודע. קראתי על זה ברשת" היחסית חדש. זה הגולם שאנחנו בנינו ועכשיו קם עלינו ומסכן אותנו.   

אם יש משהו שהקורונה מלמדת אותנו, זה לעצור רגע. להבין שכל מה שאנחנו יודעים הוא לא תמיד רלוונטי. ללמוד להגיד לעצמנו, לילדנו: "אין לי מושג. זה גדול עלי". לא תמיד להיות צודקים. אולי אם נלמד יותר להקשיב, ופחות לקפוץ בראש, נוכל גם להתגבר על הדבר הזה, ביחד. ופחות ורד סבניות יסתובבו בחוץ וישאלו "מה בסך הכל עשיתי?".  

***

אלו ימים קשים במיוחד לנשים במעגל האלימות. נשים וילדים שההסתגרות בבית עם בעל או אבא מכה קשה להם שבעתיים. מרגישה שאת צריכה סיוע? אזן קשבת? התקשרי 6724* קו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף  24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת. 

 

נגיף הקורונהקורונהרשתות חברתיות