מיכל אהרוני: "בכל בוקר אני מתקלחת, מתלבשת, מסדרת את השיער, נועלת עקבים והולכת למטבח"

בכל בוקר אני מתקלחת, מתלבשת מלא מלא, מסדרת את השיער, נועלת עקבים והולכת למטבח. כל בוקר.

בעלי מסתכל עלי במבט מרחם. הילדים בהתחלה עוד שאלו "לאן את הולכת"', אבל עכשיו הם הפסיקו. אני מקשיבה לצעדים שלי, צליל מוכר של חיים ועבודה ושגרה, שמאזן לרגע אחד את השקט הנורא שבחוץ. אני מרגישה נשית ואלגנטית וחיונית. אני מתמלאת באנרגיה. אני סגורה בבית, אבל הלב – הוא עף החוצה. לדקה וחצי אני ממש ממש חיה.

ביום יום אני ממש לא מלכת הטיפוח. מעולם לא טיפחתי ציפורניים, הספר שלי רואה אותי פעם בשבעה – שמונה חודשים, על בוטוקס וחומצות למיניהן אין בכלל מה לדבר. אבל פיג'מה בעיני, בייחוד עכשיו, היא סמל לכניעה.

העולם בעט לי בראש: ההצגות שלי נסגרו, הפרויקטים החדשים הוקפאו, אין לי מושג מה ילד יום. הקרקע מתחת לרגלי רועדת, אני מרגישה כמי שעומדת על פסגתו של הר געש פעיל שכרגע הלבה הבוערת שיוצאת ממנו שורפת את קצות האצבעות. אבל היא מאיימת להתפרץ, לסחוף אותי ואחרים ולהשמיד כל דבר שעומד בדרכה. רק שאיש לא יודע מתי זה יקרה, אם בכלל.

צילום: יוני לוי

רק לפני שלושה שבועות חזרתי לניו יורק אחרי שהגעתי לארץ במיוחד לפרמיירה של ההצגה החדשה שלי. שלוש שנות עבודה, דמעות, עצבים, קריאות, ריצה אחרי שחקנים, הגשת בקשות למענקים, תהליך ארוך ומייגע שבסופו נולדה "חמדת אבות" – סאטירה פוליטית מאוד מצחיקה שעלתה בצוותא. אחרי החזרה הגנרלית כל כך שמחתי שהחלטתי לפנק את עצמי: מול תיאטרון צוותא יש חנות נעליים שאני אוהבת והיה מבצע מדהים של זוג במאה שקלים, אז קניתי ארבעה זוגות. המון זמן רציתי מגפונים חדשים, אבל הקמצנות המוגזמת שלי על עצמי הרימה ראשה בכל פעם מחדש. אבל הפעם התפרקתי. כן, ככה אני מתפרקת. ארבעה זוגות נעליים חדשות, שכעבור שבוע לא היה לי מה לעשות אתן. ארבעה זוגות שעמדו בארון והסתכלו עלי במבט מאשים: איך לא הבנת שהעולם עומד לקרוס אל תוך עצמו? כמה ביטחון הרגשת על כלום, שום דבר, אבק ברוח? כמה יהירות היתה בך אל מול היקום?

זה היה הרגע שבו החלטתי: אני לא מוותרת לעצמי במקום היחיד בו יש לי עדיין שליטה על חיי. נאחזת בחמש הדקות מול המראה, בניקוי הפנים, בשגרה שאין לה דבר וחצי דבר עם מה שקורה מסביבי, עם מסביב יהום הסער. אך ראשנו לא יכרע.

בכל בוקר אני מתקלחת, מתלבשת מלא מלא, מסדרת את השיער, נועלת עקבים והולכת למטבח. כל בוקר.
בחוץ שקט. בפנים פעימות הלב מתמזגות בצליל טיפוף עקבים על רצפה חשופה.

**

יש לא מעטות שעבורן הימים האלה הן גיהינום.  כשכולם בבית וגם האלימות נוכחת ביתר שאת. חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת 

משבר הקורונהקורונה