מאוד כאב לי לקרוא שהנפטרת מספר 17 בישראל היא אלמנה צעירה בשם תמר פרץ לוי, בת 49 ואם לתאומים בני 4. בראיון ברדיו, בכאן רשת ב׳, סיפרה אחייניתה שתמר דודתה ניסתה להרות במשך שנים רבות, וכשסוף סוף הצליחה, נחת עליה ועל משפחתה אסון כבד, ובעלה נפטר מדום לב כשהתאומים היו רק בני 7 חודשים.
לא הכרתי את תמר, אבל כאלמנה בעצמי, כל פרט בסיפור הזה נשמע לי מוכר וכואב. הניסיונות הקשים והמתישים להרות שבוודאי לא הוסיפו לתמר בריאות. להיות אם לתאומים זאת שמחה כפולה, אבל כולנו יודעות עד כמה קשה הטיפול בהם גם כששני ההורים נוכחים ופעילים. תמר לא בחרה לגדל את ילדיה כהורה יחידנית, בוודאי לא כך היא דמיינה את חייה. האסון שקרה לה לא היה בשליטתה, נכפתה עליה מציאות חדשה ולא מוכרת. ואי אפשר אפילו להעלות על הדעת את הקושי העצום הכרוך בהתגייסות ובטיפול בתינוקות כשאת אם חדשה, בגיל מבוגר, ושרויה באבל עמוק על מות בן זוגך.
האחיינית סיפרה שתמר היתה סוכרתית, אבל אני רוצה להדגיש את זה שאם יחידנית לשני תינוקות היא מאוד עסוקה ומרגישה שהכל מוטל על כתפיה. לכן לרוב היא לא מצליחה לדאוג מספיק לעצמה. תמיד יש, ויהיה, משהו יותר דחוף או חשוב לעשות, והדאגה לעצמך הופכת למותרות, לפעמים עד שאת ממש חולה. הוויתור של האימהות על דאגה וטיפול בעצמן הופך במרוצת הזמן ל"מחלות רקע", שבתקופת מגפת הקורונה הן מסוכנות ביותר.
אני כמובן לא יודעת מה קרה במציאות בימיה האחרונים של תמר. אבל מניסיוני, וממה שמספרות לי אלמנות אחרות, אימהות לילדים קטנים, נסיעה לבית החולים זה פרויקט בשביל אם יחידנית. הרי היא לא יכולה להשאיר את הילדים לבד בבית. ומה קורה אם היא חשה בלילה ברע? היא מתלבטת אם מצבה מספיק חמור כדי להטריח את המשפחה או את החברים, אם לבקש ממישהו שייקח אותה למיון או שיבוא לשמור על הילדים. במקרים רבים האם מחליטה שהמצב לא עד כדי כך נורא, ועדיף לחכות, בוודאי היא תרגיש טוב יותר בבוקר. היא דואגת שהילדים יתעוררו ולא יראו אותה וייבהלו. המחשבה המפחידה ביותר שאלמנה יכולה להעלות בדעתה היא מה יקרה לילדים אם יאשפזו אותה, מי ידאג להם אם היא לא תהיה. לפעמים החשש הוא כל כך גדול שהיא נשארת בבית ולא מקבלת עזרה.
הגורל של תמר והתאומים היא אחת הטרגדיות של מחלת הקורונה. אנחנו מתגאים בכך שאצלנו, בישראל, יש ערבות הדדית, וזה נכון: שכשיש צורך אמיתי לרוב אנחנו מתגייסים לעזור. אכן מרגע פרסום פטירתה של תמר, אזרחים פרטיים גייסו מעל מיליון שקל תרומה לתאומים שנותרו יתומים.
פרסמתי פוסט בפייסבוק על הטרגדיה של תמר והתאומים והיו לו תגובות רבות של אלמנות. חלקן הביעו את מחאתן על כך שהן מרגישות שקופות, ועל כך שאם אנחנו, האלמנות, לא נדאג לעצמנו – אף אחד לא ידאג לנו. התגובות מעציבות אך לא מפתיעות. אמנם התורה מצווה על הקהילה לדאוג לאלמנות וליתומים, אבל אפילו החוק במדינת ישראל מקפח אותן.
לתרומה עבור עתיד ילדיה של תמר פרץ לוי
****
יש לא מעטות שעבורן הימים האלה הן גיהינום. כשכולם בבית. חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת