יומן מצור בבני ברק: 'הילדים שואלים "האם יש מלחמה?"'

היום פותחים שבוע רביעי בסגר + ארבעה ימים למצור על העיר.

לא, זה לא יומן צבאי של רב סרן מלנינגרד או יומן היסטורי מארכיון העיר העתיקה.

הספירה הכללית הזו היא לכולנו כאן ועכשיו בכל הארץ ובמצור הפרטי שלנו על העיר בני ברק המשתקפת לי מבעד לחלוני.

למצור הזה אין חומה ואין בליסטראות וכלי נשק. למצור הזה יש סרט אדום לבן בכל כביש יציאה ומבט הלום לילדים שבמרפסת.

"אמא, אפשר לעמוד בחלון?" שואל אותי בן החמש בתחנונים. יש לנו חלון גדול בשירותים ללא תריסים שממנו ניתן להסתכל על הרחוב. הוא נהפך לאטרקציה בשבועות האחרונים היות ואין לנו בבית חצר, גג או מרפסת, רק 70 מ"ר של קירות.

החיים דרך חרך חלון בבית בלי חצר או מרפסת. צילום: ציפי הורוביץ 

מכיוון שהחלון ללא סורגים, אנחנו נזהרים יחד ומשחקים ב"חפש את החפץ", אני אומרת 'עציץ' ורובי הקטן מצביע היכן זה נמצא, אני אומרת 'דוד שמש' ואיציק שלי בן ה – 10 מצביע על גג הבניין ממול. מעולם לא חשבתי שדודי שמש, סורגים וחתולי רחוב יהפכו אטרקציה שכזו אבל בתקופה האחרונה הילדים שלי לא בררנים בכלל. הם אפילו הסכימו להכניס את כל קיסמי השיניים שנפלו לאריזה, רבו ביניהם מי יסגור לליבי התינוקת את כל התיקתקים באוברול הפיג'מה שלה ועשו מתבנית ביצים ריקה יצירת מיחזור שלא הייתה מביישת שום מרכז מבקרים.

השבוע כבר לא הדפסנו דפי עבודה, סודוקו או תשחצים. זה כבר שייך לתעסוקת העבר, זאת שהייתה לפני הסגר הגדול. בזמן שעוד היינו אופטימיים שזה זמני ואפשר עוד לנהל סדר יום בשגרה הלא שגרתית שנכפתה עלינו.

כששואלים את הקטן שלי, "למה אתה לא יוצא החוצה?" הוא עונה בקול מתקתק "כי יש קורונה בחוץ" אותה מגיפה שהשתלטה לנו על הגוף, על הנפש, ועל הרחובות האפורים והשקטים של בני ברק.

אפשר לומר שהמחסומים והסגר ההרמטי בעיר לא השפיע על ילדיי שממילא לא יצאו כבר 3 וחצי שבועות מהבית, אפילו לא לרחבת הבניין למטה. אבל הוא כן השפיע על השאלות שלהם. "למה החיילים הגיעו?" ו"האם יש מלחמה". "למה אבא חובש מסיכה כשהוא יוצא" ו"למה אי אפשר ללכת עם אבא לשריפת חמץ?" וגם"למה אנחנו לא אוכלים אצל סבתא בסעודת שבת" ועוד ועוד.

עליי הסגר השפיע בצפצופי הוואטסאפ האינסופיים. מיום רביעי האחרון שעה שהחל המצור נפתחו קבוצות וואטסאפ המיידעות על מיקומי המחסומים המתחדשים, על ההגבלות המשתנות, קבוצת וואטסאפ אחרת לאמירת תהילים שכונתית/קהילתית, קבוצה לשיעורי תורה לילדים, וואטסאפ למוקד עזרה (שכנה שנתקעה בלי אפשרות לצאת להזריק תרופה לאמה חולת הסרטן אשר מתגוררת בשכונה ליד), קבוצת וואטסאפ של "הבני ברקים"- מתי סופר "יש חסד" יהיה פתוח ואילו עסקים עושים משלוחים עד הבית. אפילו בגדי נשים, שירות לסירוק פיאות,  עניבות לחג, חלוקים והלבשה תחתונה  שיגיעו אליכם עד הבית. יותר נכון, עד מפתן הדלת.

קבוצת הוואטסאפ "מניינים בחלון" פעילה בשעות מסוימות של תפילות היום. בשעה רבע ל7 בערב, אחרי צפצוף הוואטסאפ המבשר על תחילת התפילה בעלי סוגר תריסים ופותח לגמרי לרווחה את החלון בחדר, אז הוא עומד עם סידור ביד ויחד עם עוד עשרות מתפללים בבניינים ממול וליד הם מתחילים להתפלל תפילת ערבית. "יתגדל ויתקדש שמיא רבא" הם מתנועעים בקול וממשיכים בלחש, כל אחד בחלונו.

בזמן האחרון אני בקושי נרדמת, נכון, יש כאן ערבות הדדית, השתדלות לאייש מוקדי עזרה ואפילו החיילים והשוטרים התקבלו כאן בהכרת הטוב עם חלות וממתקים לשבת אבל התחושה כבדה, כאילו תכף אקוץ מסיוט מתמשך והזוי. זה נשמע שאנחנו בסרט דיסטופי הוליוודי שפתאום הופך לממשי. איזה סיוט.

נכון, ראש העיר רמת גן הניח גדרות בין בני ברק לרמת גן, באופן לא חוקי יש לציין, אין חוטי תיל עליהם או חשמל (יש לציין) אבל עייפנו, עייפנו מהמגיפה החברתית בחוץ. יש לנו מגיפה נוראה פה בפנים. בין רחובות "חזון אי"ש" לרחוב "הרצל", בין רחוב "רבי עקיבא" ו"הרב דסלר" לרחוב "ביל"ו" ו"סוקולוב". עייפתי. די.

לא ראיתי את הוריי המבוגרים כבר למעלה מ3 שבועות. אבל זו תחושה ששווה לכל ילדי הארץ שחיים כאן. אני צריכה לקנות להם ביצים לפסח וגבינה. אבל אף אחד מאחיי לא מתנדב לצאת לסופר, זה כמו להיכנס ביודעין לחדר בידוד קורונה ללא מסיכה ואמצעי הגנה, כך זה מרגיש. אז אנחנו דוחים את הקץ, מחשבים שעות שאולי כדאי לצאת, משננים את המשפטים שנאמר לשוטרים במחסום- "אנחנו רק יוצאים לקניות פה בסופר וחוזרים" "אנחנו רק לוקחים את המרשם מבית המרקחת וחוזרים" כן, אין ברירה, לדברים כאלו חייבים לצאת אבל החשש שמתלווה הוא עצום.

בגלל הקושי והידוק הסגר, קנינו בסוף השבוע 5 חבילות פיתות והקפאנו אותם. במקום לזרוק ולגמור ולחסל את החמץ, אנחנו מוצאים את עצמנו אוגרים אותם במקפיא.. על מנת שלא נצטרך ללכת למכולת. ציידנו את הבית ככל האפשר עוד בטרם החל המצור. אני יודעת שעסקני העיר עושים מאמצים לגייס שירות משלוחים שלא קיים כרגע בעיר ישירות מהסופרים הגדולים לבתים, לפחות לאלו הקשישים שבקהילה, לפחות לאלו שילדיהם לא גרים בעיר והם נטולי כל עזרה. לפחות לאלו שההורים מאושפזים או בבידוד.

ערב פסח מעולם לא היה בודד, שקט ועצוב יותר מכפי שמסתמן שיערך השבוע.

בערב שבת האחרון התקבצו כל ילדי הבניין במפתן הדלת, כל משפחה ומשפחה על שטיח הכניסה של דלתם ואמרו יחד תהילים. כל פרק ופרק זכה להגייה קולנית וילדותית שנשמעה היטב באקוסטיות הבניין. אין ספק שהמגיפה הזו העלתה את רמת היצירתיות לעשיית המצוות חרף השינויים המשמעותיים.

תוך כדי כתיבת שורות אלו, משאית פתוחה עוברת ברחוב עם רמקולים ושלושה זמרים צעירים מקפצים בקולי קולות ושרים שירי פסח "ממצרים גאלתנו" הם מתנועעים עם המיקרופון ביד, זה שימח את הילדים שלי לדקה או שתיים עד שנסעו להם לרחוב הבא. יש עוד הרבה ילדים בחלון שצריכים לשמח אותם.

ביום רביעי בלילה תשב כל משפחה בליל הסדר, משפחה גרעינית בלבד, אני אחשוב על הוריי שעורכים את קערת הסימנים ושרים יחד את ההגדה לבדם בסלון, בשולחן הגדול שביום יום מכיל משפחות וילדים ונכדים שמתרוצצים ומשחקים.

אני מקווה שעוד יום יומיים, נוכל לסיים את ההגדה ולאמר "השנה. השנה בירושלים". יאללה כבר.

 

בני ברקסדר פסחקורונה