קורונה ומגדר: נשים שוב משלמות את מחיר המשבר

כמו לכל תופעה חברתית, גם למשבר שנוצר בעקבות התפרצות נגיף הקורונה ישנם היבטים מגדריים. הקולות המגיעים מהשטח, כמו גם מחקרים אודות משברים אפידמיים קודמים, מלמדים שגברים ונשים חווים את השבועות האחרונים אחרת, ושגם ההשלכות ארוכות הטווח של התפרצות הנגיף תהיינה ממוגדרות.

הגברים נפגעים יותר מהקורונה 

כאשר מתמקדים בפגיעה הישירה של הנגיף, מגלים שיעור גבוה יותר של גברים בין הקורבנות. גם במדינות אחרות, הנגיף קוטל יותר גברים. בסין, למשל, שיעור התמותה המדווח של גברים מכלל החולים הידועים הוא 2.8% מקרב החולים, בעוד שאצל נשים הוא עומד על 1.7%, ובאיטליה, נמצא כי למעלה מ-70% מהנפטרים מקורונה הם גברים. זאת, למרות שנשים הן אלו נמצאות בחזית ההתמודדות עם המחלה, כרופאות, כאחיות וככח עזר בבתי החולים ובמוסדות בריאות אחרים, וכמטפלות בקשישים.

החוקרים עוד לא יודעים להסביר את הפערים הללו, לרעת "המין החזק", בסיכוי לשרוד את הוירוס, אבל בין ההסברים המוצעים נמצאים לא רק הסברים ביולוגיים כמו מערכת חיסונית טובה יותר של נשים, אלא גם הסברים חברתיים-מגדריים הכוללים את הנטייה של גברים לפנות פחות מנשים לטיפול רפואי ולעשן יותר. לא פחות מדאיג הוא סקר שנערך על-ידי סוכנות הידיעות רויטרס בארה"ב שמצא כי גברים נוטים, יותר מנשים, שלא לציית להנחיות שנועדו לעצור את המגפה הנוכחית, ובכך חושפים את עצמם (ואחרים) לסכנת יתר. בהקשר הישראלי (והיהודי) מעניין לציין את גילויי ההתנגדות של נשים דתיות לממסד הדתי הגברי המצפה מהן להמשיך ולטבול במקווה, למרות הסכנה. גם כאן, כמו גם בהתעקשות של חלק מהגברים החרדים להמשיך ולהתפלל בצוותא, נחשפים הבדלים בין גילויי אחריות של גברים ושל נשים היכולים לתרום לשיעורי ההדבקה הממוגדרים בנגיף.

נשים נפגעות מהשלכות הסגר 

למרבה הצער, גלי ההדף של הקורונה רחבים הרבה יותר מאשר פגיעתו הישירה של הוירוס והחללים שהוא מפיל. מהידוע לנו עד כה מסתמן כי הסגר החלקי או המלא, המוטל במדינות רבות על האוכלוסייה כולה, מוביל לתוצאות קשות בעלות היבטים מגדריים מובהקים, הפוגעות יותר בנשים. נתמקד כאן בשתיים מהן: עליה בהיקף ובעוצמת האלימות במשפחה ושיתוק כלכלי המוביל לפיטורי עובדים.

אלימות נגד נשים 

תוצאה קשה של הסגר הנוכחי, שיש לענות אליה באופן מיידי, היא עליה בממדי התופעה הקשה של אלימות נגד נשים במשפחה וקשיים ייחודיים בהתמודדות עמה. המשטרה מדווחת על עליה של 16% בדיווחים על אלימות במשפחה, וקווי הסיוע מדווחים על עליה משמעותית מאוד במספר הפניות. כך קורה גם במדינות אחרות, ובצרפת, למשל, הוחלט על צעדי חירום של פינוי נשים הסובלות מאלימות בבית לבתי מלון על חשבון המדינה. אצלנו, המשטרה הודיעה כי תשלח שוטרים לבתים שבהם ידוע כי יש אשה הסובלת מאלימות, כאמצעי פיקוח, והמשרד לביטחון פנים הורה על הפקדת הנשקים של מאבטחים שהוצאו לחל"ת כדי למנוע שימוש בנשק שלא כדין. בעוד שהפתרון השני הוא צעד חשוב ומועיל, לגבי הפתרון הראשון, אני חוששת שיש בו סכנה בפני עצמו, שהרי ידוע שהתערבות חיצונית פטרנליסטית פוגעת באוטונומיה החלקית של האישה, ומסכנת אותה בהסלמה אפשרית של האלימות. בכל מקרה, ספק אם יש בשני הפתרונות הללו די. כפי ששלושה עשר ארגונים פמיניסטיים טענו במכתב לראש ממשלת המעבר, יש לנקוט בשורת צעדים רחבה הרבה יותר כדי לנסות ולהתמודד עם הסכנה החדשה והמועצמת, לרבות הפנייה דחופה של משאבים לקווי החירום ולמקלטים, כמו גם למסגרות לטיפול בגברים אלימים; והרחבת הסיוע המשפטי לנשים הסובלות מאלימות במשפחה. בכל מקרה, חשוב לשנות את הרטוריקה הנפוצה, שכנראה מנחה את קובעי מדיניות, שלפיה הבית הוא מרחב "מוגן" ו"בטוח", ולהבין כי עבור נשים רבות (כמו גם עבור ילדים רבים, שמצבם בימי משבר הקורונה מצדיק מאמר נפרד), הבית הוא מקום מסוכן.

מטפלות יותר, מובטלות יותר

תוצאה קשה נוספת של הסגר, הוא שיתוק כלכלי שכבר הוביל לזינוק בשיעור המובטלים בישראל, מ-4% ל-25.1%, וליותר ממיליון מבקשי עבודה חדשים. עוד לפני משבר הקורונה, נשים סבלו מאבטלה יותר מגברים והיוו 55% מכלל המובטלים בישראל, וכיום הן מהוות 57% ממבקשי העבודה. ארגונים פמיניסטים מוצאים את עצמם, לראשונה, מחלקים חבילות מזון כי נשים מתקשרות לספר שאין אוכל בבית. אבל הנתונים הללו מדאיגים לא רק בטווח הקצר,אלא גם לטווח הארוך. זאת, לאור ההערכות כי עד סוף המשבר 10%-20% מהמובטלים החדשים לא יוחזרו למקומות עבודתם הקודמים. כל זאת, במציאות כלכלית שבה, גם בימי שגרה, נשים בישראל מרוויחות בממוצע רק כ-65% ממה שמרוויחים גברים. מכאן שמשבר הקורונה חושף נשים, יותר מגברים, ובמיוחד נשים שאינן חולקות משק בית עם גבר ונשים בעלות מוחלשות כפולה ומשולשת, דוגמת מבקשות מקלט, לסכנת עוני ולמחסור קיומי. דאגה מיוחדת בהקשר זה יש להפנות לאמהות גרושות וכאלו הנמצאות בהליכי גירושין. כבר כעת, בלב המשבר, ישנם אבות שפונים לבתי המשפט בבקשה להפחתת מזונות בשל קשיים כלכליים. מצבן של נשים מתגרשות בישראל מעולם לא היה רע יותר, עוד בטרם המשבר, עם שחיקת החוקים שהכירו באמהותן ובמחיר הכלכלי שעבודת הטיפול בילדים גבתה במהלך הזוגיות. שחיקה נוספת בחובת האב לזון את ילדיו, ללא תמיכה חלופית של המדינה, היא גזר דין של עוני לרבות מהאמהות הללו ולילדיהן.

מבט על נקודת היציאה מהמשבר 

התובנות אודות המחירים המגדריים של הסגר חייבות להנחות את קובעי המדיניות לגבי הדרך להתמודד עם המשבר ולצאת ממנו. ספירת הנדבקים והמתים לא יכולה להיות הפרמטר היחיד, וחייבות להימצא דרכים לשחרר אותנו מהכלא הביתי, ולהחזיר את הכלכלה לתפקוד, כי המחירים של המצב הנוכחי קשים מנשוא לאלפי אלפים מאזרחיות ואזרחי ישראל. העדרן של נשים ממוקדי קבלת ההחלטות בישראל בולטת מאד בימים אלה, ונקודות המבט החשובות של נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה לא באות לידי ביטוי ולא משפיעות על הבנת המכלול.

המשבר הנוכחי יכול להוות גם הזדמנות לשינויים חיוביים ביחסי הכוח המגדריים בחברה הישראלית. בעידן הפוסט-קורונה. למשל, יש לקוות כי חלק מהאבות יחוו לראשונה אבהות פעילה בגלל הסגר הכפוי ויסרבו לחזור לדפוסי העסקה דורסניים שלא מאפשרים להם להיות עם ילדיהם באופן יומיומי ומשמעותי. אולי גם נבין סוף סוף עד כמה מקצועות הטיפול חשובים ונפסיק לסמן אותם כמקצועות "נשיים" שקופים, לא מתוגמלים ולא מתוחזקים. אלו רק שתי דוגמאות לצומת שמהווה המשבר הזה – האם בעידן הפוסט-קורונה נחזור לחיות בחברה נאו-ליברלית שמפקירה אותנו לגורלנו, או שנלמד את הלקח שכולנו מחוברים, פגיעים ותלויים אלו באלו, ומכאן שכדאי וראוי לאמץ ערכים חברתיים של סולידריות, אמפתיה ושותפות גורל?

פרופ' דפנה הקר היא פרופסורה מן המניין בפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן וראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר עם NCJW, אוניברסיטת תל אביב. הדברים המובאים כאן מבוססים על מאמר שפורסם בכתב העת 'התפרצות' 1 (2020):https://www.sapir-outbreak-journal.org/copy-of-21

 

***

כאמור יש לא מעטות שעבורן הימים האלה הן גיהינום.  כשכולם בבית וגם האלימות נוכחת ביתר שאת. חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת 
אלימות נגד נשיםמשבר הקורונהקורונה ומגדר