'בדלת ליד': את הסיפור של 'סבא וניה' כולכם צריכים להכיר

דווקא בשנה בה מציינים 75 לניצחון על צבא היטלר, בגלל משבר הקורונה, אחרוני הווטרנים לא יצעדו במצעדים המסורתיים ב9 במאי. בכדי לא להותיר את הגיבורים לבד – יזמו צעירים מדור הנכדים מבצע התנדבות כלל ארצי, ״גיבורים על הקו״- מיזם התנדבות זה פעל בכל ימות המשבר כמערך טלפוני לשיחות עם הוטרנים והוטרניות, להתעניין בשלומם, לשמוע את סיפורם ולסייע להם בכל הניתן במצוקתם וממשיך לפעול גם כעת לעזרת הקשישים הוטרנים שעוד חיים עימנו. וכן – לברך ״ס דניום פובדי!״ בהתאם למסורת ארוכת השנים. ביום ראשון ב10 במאי בשעה 10 בבוקר יצאו ״שיירות לגיבורים״ בירושלים וערים נוספות בארץ, לבתי וטרנים, וישירו להם שירי ניצחון מתחת למרפסות. מידע נוסף בעמוד ״הבריגדה התרבותית״.

***

לכבוד הגיבורים העלומים אנחנו מביאים כאן את סיפורו של 'סבא וניה' כפי שכתבה אולגה ארשבסקי פרל:

"עבורי, בדומה לרבים מבני דורי שעלו ארצה מבריה"מ המתפוררת כילדים, ולמדו על השואה במערכת החינוך הישראלית של שנות ה90, הסיפור של סבא שלי וכמותו, לא היה חלק מהותי מהקאנון הרשמי של סיפור השואה, אלא במקרה הטוב בשוליו. אני זוכרת שבזמנו חשבתי בתמימות שזה "סוג של בסדר", כי הסיפורים האלה פחות מזוויעים מסיפוריהם של יהודים מקהילות מערב ומרכז אירופה, שחיו בגיטאות והובלו למחנות השמדה. היום אני מבינה שהסיבה לכך שהסיפורים האלה אינם במרכז זיכרון השואה, היא שאני ואחרים כמוני לא חלקנו אותו עם אחרים ולא עשינו מספיק מאמצים להציב אותם שם, ואולי כי זה לא ממש עניין את האנשים סביבי, שלא שאלו. אני מבינה שהגיע הזמן שאעשה משהו בנידון.

 

צעדה ה9 במאי צילום אדוארד קפרוב עבור נתיב-המרכז הלאומי לזהות וגיור

2.5 מיליון יהודים נרצחו בשואת יהדות ברית המועצות. אך השלטונות הסובייטים אסרו לספר את סיפורם, ובישראל לא חשבו שזה סיפור חשוב מספיק על מנת לשחזרו. הם נטבחו טרם המצאת "הפתרון הסופי", בצורה לא מתוכננת, בבורות מאולתרים בשולי הכפרים. ו-200 אלף יהודים נוספים מתו בשורות הצבא האדום, במאמץ הירואי להגן על העולם ועל משפחותיהם מפני הנאצים, וזיכרון של לחימתם דווקא כן נשמר בברית המועצות, אבל לא בישראל. וזה פספוס אדיר, כי לאנשים כמו סבא שלי, עליו אני רוצה לספר, אנו חייבים את עצם קיומנו. לא רק כי הם חלק מהסיפור של המשפחה שלי, שחיה כאן, ולכן גם חלק מסיפור השואה בחברה הישראלית, אלא גם במובן הישיר – בתפקיד החשוב שהיה להם בניצחון על הנאצים, שבזכותו כולנו כאן.  

"סבא אהרון" לא היה השם בו הכרתי את סבי, אביה של אימי. הכרתי אותו כאיוואן פטרוביץ' לויצקי, מהנדס מכונות ואזרח בריה"מ נאמן ממוצא אוקראיני, או "סבא וניה" בשבילי, שם שאין רוסי ממנו. מה שלא ידעתי, זה שסבא חי את רוב חייו תחת זהות בדויה, ורק משפחתו הקרובה הכירה את שמו היהודי – אהרון יפימוביץ' לויטין. נקודת המפנה הגורלית של שינוי שמו היא חלק מסיפורו המטורף במלחמת העולם השנייה. הסיפור נשמע כאילו נלקח מסרט הוליוודי, אבל כך היו פני הדברים.

אהרון יפימוביץ' לויטין כחייל בצבא האדום עם השם האוקראיני שאימץ לו איוואן פטרוביץ' לויצקי. וכך כתוב ברוסית: לויטין איוואן פטרוביץ'
מנהל מחלקת ציוד חיתוך מתכת
בין השנים 1941-1945 לחם בחזית המלחמה על המולדת
מפקד יחידת מרגמות
דרגה צבאית – סמל
קיבל עיטורים על גבורתו

סבא נולד בשנת 1919, בקהילה יהודית קטנה באוקראינה, ילדם השני של יפים הסנדלר ואישתו. חייהם היו נטולי מאורעות עד יוני 1941, כשבריה"מ הצטרפה למלחמת העולם השנייה. סבא היה בן 22, בדיוק הספיק לסיים את לימודיו בהנדסת מכונות, ומיד גויס לצבא.

הלחימה בחודשים הראשונים הייתה קשוחה, וזמן קצר אחרי שליחתם לחזית, היחידה של סבא נפלה בשבי הגרמני. עכשיו תראו – להיות יהודי בשבי הנאצי הייתה פוזיציה רעה מאוד להיות בה. הנאצים נהגו לירות במקום ביהודים ובקומיסרים (נציגי המפלגה בתפקיד), ברגע שאלה נפלו לידיהם. סבא וחבריו ליחידה ידעו זאת, וכנראה גם שמעו מה הם עושים ליהודים מקרב האוכלוסייה האזרחית – לוקחים אותם לבורות ביערות שבקרבת המקום ויורים בהם בהמוניהם. הם קיבלו החלטה אמיצה. חבריו מצאו והביאו לו מסמכים של חייל אוקראיני, בשם איוואן פטרוביץ' לויצקי, שנפטר בשבי ממחלה, וששמו רק במקרה דומה לזה של סבי. הנאצים קנו את זה, וסבא נשאר בחיים. כאן התמזל מזלו של סבא פעמיים, שכן חיילים יהודים רבים לא זכו לקבל יחס אנושי מחבריהם ליחידה וסבלו מאנטישמיות גם מצידם.

אך הוא עדיין פחד פחד מוות שמישהו או משהו יסגיר אותו. החורף התקרב והחיים במחנה השבויים הפכו לבלתי נסבלים בגלל האוכל המועט, המחסה הרעוע והיעדר הבגדים החמים, וסבא החליט לברוח. בניסיון הראשון, בו ניסה לעבור מתחת לגדר המחנה, נכשל אך לא נתפס. בניסיון השני, כאשר הגרמנים הצעידו את השבויים דרך מקום מיושב, כנראה בקבוצות גדולות, סבא הצליח להתנתק ולהתחבא מאחורי באר. אחרי שהגרמנים עזבו, הוא ויתר על לבקש עזרה מהישוב בגלל פחד שמישהו יסגיר אותו, וברח ליער המושלג, כלשגופו בגד דק וללא נעליים.

כשאני מנסה לדמיין את הלך הרוח שלו באותן שעות קריטיות, אני חושבת שהוא פשוט פעל על אוטומט – לרוץ, להסתתר, להמשיך לנשום, כפי שמלמדים חיילים לעשות, אחרת פחד המוות היה משתק אותו. הוא שוטט ביער עד שהתשישות והקור הכריעו אותו והוא איבד את ההכרה. הסיפור שלו, וגם שלי, יכל להסתיים שם, בתלולית שלג עלומה במעבה היער. אבל למזלו, נערה אוקראינית בשם שורה, לוחמת בגדוד פרטיזנים, מצאה אותו בשלג והצילה את חייו. סבא החליט להישאר עם הפרטיזנים, ונלחם לצידם בנאצים במשך כשנה. בחלוף הזמן, מצא את דרכו חזרה אל הצבא האדום, והמשיך להילחם על אדמות אוקראינה, בולגריה, יוגוסלביה, ולבסוף הונגריה, שם נפצע ב1945, באחד הקרבות האחרונים בהם הרוסים שחררו את המדינה.

בזמן הזה משפחתו, שהתמזל מזלה להינצל הודות לפינוי מזרחה לטשקנט שבאוזבקיסטן, התבשרה שבנם נעדר בקרב, ואת שנות המלחמה הם העבירו באבל קשה עליו. רק ב1945 הם גילו שהוא חי. אך לא היה קל להם לבנות חייהם מחדש. בחזרתם הביתה, הם גילו שמשפחה אוקראינית השתלטה על ביתם, ונאלצו לעתור לשלטונות כדי לקבלו חזרה. ואילו סבי הצעיר, שסיים את לימודי ההנדסה לפני המלחמה, לא יכל להציג את התעודה שברשותו כדי להתקבל לעבודה מבלי לחזור לזהותו היהודית.

אדם תמים יכול לשאול למה הוא לא חזר לזהותו היהודית?. הרי האנשים סביבו אף הם שרדו את המלחמה, ולבטח היו מגלים הבנה לנסיבות בהן נאלץ לאמץ שם בדוי. ובכן, מי שחושב כך כנראה לא מכיר את בריה"מ תחת שלטון סטאלין ואת האנטישמיות הסובייטית. עצם הנפילה בשבי היתה עילה לחשד בבגידה ולענישה ללא ראיות, בטח ליהודי. סבא נרשם מחדש ללימודי הנדסה במקום בו לא מכירים אותו, והרוויח את התואר מחדש. במהלך הלימודים, הוא פגש את סבתא, שלמדה רפואה, והם נישאו והולידו 2 ילדים. גם היא הייתה בין המפונים לטשקנט בזמן המלחמה, יחד עם דודה ודודתה, בזמן שמשפחתה הגרעינית לא הצליחה להשיג אישור, ונרצחה יחד עם כל יהודי קהילתה. עם השנים, סבא התקשה להסתיר את זהותו ובו בזמן להמשיך להיות בקשר עם משפחתו, והחליט לעבור הרחק לרפובליקה אחרת. הוא התקבל לעבודה במפעל חדש במינסק, בירת בלארוס, והמשפחה עברה איתו.

סבא וניה, סבתא אירה ואולגה ארשבסקי פרל

במהלך הקריירה שלו, סבא השתדל לא להתבלט ולא להרגיז אף אחד. למרות כשרונו הרב, הוא מעולם לא ניסה להתקדם בסולם הדרגות, פן מישהו יגלה את זהותו האמיתית וילשין עליו. כמו לכל דבר, כנראה גם לשקר בסדר גודל כזה מתרגלים, והוא הופך לחלק בלתי נפרד ממך עד כדי כך, שהוא נלקח כמובן מאליו ואובד הצורך לדבר עליו. סבא לא דיבר עליו גם כשנפרד ממני, נכדתו הבכורה והאהובה, בדמעות מהולות בשיעול כבד, ערב עלייתנו לישראל. סבא לא עלה איתנו משום שהיה כבר חולה מאוד. הוא מת ונקבר במינסק, כאיוואן לויצקי האוקראיני ולא כאהרון לויטין היהודי. את סיפורו שמעתי בעיקר מאמי.

בעודי כותבת את שורות סיום סיפורו, אני חושבת על עיניו הכחולות-אפורות של בני בן השבע, לו סיפרתי את הסיפור לראשונה השנה, ושאותן קיבל בירושה מהסב. עולה בי בעיקר רגש של אסירות תודה – כל מה שאני היום ושבכוחי להעניק לילדיי הוא בזכות האומץ והנחישות של סבא לשרוד את המלחמה האיומה ההיא, ולבנות מחדש את חייו הכי טוב שיכל עם הקלפים המשוגעים שקיבל. אני מקווה שאוכל לספר את סיפורו לדורות הבאים במשפחתי שלא זכו להכיר אותו, למען יכירו ויעריכו גם הם.

הלוואי שגם מדינת ישראל תדע לספר את הסיפורים האלה. הלוואי והצברים יפסיקו לחלוף באדישות על פני אנדרטות של הוטרנים, הפזורות בערי הפריפריה הישראליות, וילמדו להניח עליהם פרחים ב9 במאי, רגע לפני שאחרוני הוטרנים ימותו. הלוואי והדור הצעיר, הילדים שלי, יזכו להזדמנות ללמוד את ההיסטוריה של משפחתם היהודית בבית ספר ובצבא, ושרחובות בישראל יקראו על שמם של יפים, לובה ואלכסנדר הגיבורים. הלוואי שמשלחות התלמידים יבקרו גם מעבר למסך הברזל להכיר סיפורי גבורה ושואה משטחי ברית המועצות לשעבר, כי אולי במשרד החינוך עוד לא שמעו על כך, אבל מסך הברזל כבר נפל. ולפחות השנה, בה הוטרנים לא יכולים לצעוד ב9 במאי בגלל הקורונה – הלוואי ונקדיש רגע לסיפורם."

**

הכותבת היא דור 1.5 בארץ, עלתה בגיל 7 מבלארוס.

הטקסט נכתב בעקבות ״מבצע וטרן״ https://www.mivtzaveteran.com  (הלינק לסיפורים ומידע נוסף על אירועי מלחה״ע השנייה בבריה״מ וגבורת חיילי הצבא האדום הגיבורים והגיבורות) של קבוצת דור 1.5 והבריגדה התרבותית

אירוע טקס אונליין לציון יום הניצחון יערך במוצש 9.5 בשעה 21:00 בפייסבוק ובזום ״הבריגדה התרבותית״. מוזמנים להצטרף מהספה בסלון לברך בברכת ״ס דניום פובדי!״, מופעי שירי ניצחון, ספוקן וורד עכשוי, לשמוע סיפורי גבורה מפי וטרנים ומשפחותיהם, לחגוג עם הגיבורים שאיתנו, לזכור את אלה שאינם, ולגלות את סיפור השואה בו ניצחנו

 

 

בדלת לידדור 1.5הבריגדה התרבותיתיום הוטרניםמשבר הקורונה