ה'לאבטזאכן': משאית האהבה שבאה להוציא מכם קצת שמחה ותרומה

אם מישהו היה מספר לי רק לפני חודשיים שאני אמצא את עצמי רוקד על גבי משאית לאורך הצירים הכי מרכזיים של תל אביב בשעות השיא של אחה"צ והערב מול אלפי אנשים- הייתי צוחק. מה לי ולמשאיות? מצד שני- אני אוהב לצחוק, אז כנראה שחסכו ממני את הנבואה ואף אחד לא שאל אותי כמו שפשוט החיים עצמם הביאו אותי ליום הזה. 

הלאבטזאכן – משאית של אהבה ותרומה הוא פרויקט חברתי קהילתי, אחד מיני רבים שאנחנו שוקדים עליהם בחודשיים האחרונים, אבל שמור לו מקום חם בלב אצלי. הוא התחיל כחלום של בחור מופלא בשם קובי שטח עוד מזמן, כשבעקבות משבר הקורונה ובחיבור מושלם עם דפני ליף, קרם עור וגידים. הלאבטזאכן נולד מהבנת המצוקה הרוחשת סביבנו במטרה לסייע ככל שניתן לאוכלוסיות נחלשות, או לכל מי שנזקק. הרעיון שלו פשוט: על משקל האלטזאכן המיתולוגי, אנחנו מביאים את הלאבטזאכן – משאית גדולה שתעבור ותפזר אהבה, צלילים ושמחה, ועל הדרך תאסוף מוצרי בסיס חיוניים ותרומות של ציוד ותעביר אותם לאלו שהכי זקוקים להם.

הלאבטזאכן ברחובות תל אביב

אחרי כל פעם מצאנו את עצמנו בסוף הערב, הגוף מפורק מבנייה ופירוקים ושעות של ריקודים, מנסים לעכל את הרגע. לעכל את כמות החיוכים שקיבלנו. את השמחה שהתפשטה, גם אם לכמה רגעים, על הפנים של ההוא ברוטשילד שחזר מלשכת התעסוקה. או של ההיא על רחוב דיזינגוף שישבה בבית הקפה אחרי שנפרדה אתמול מהחבר שלה. או הצחוק שליווה את הריקוד של הפקח שבדיוק עצר אופנוען ונתן לו דוח על אבן גבירול. ושל הברמן בבוגרשוב שבדיוק סיים לפלש את כוסות החצי לפני שמתחיל הסט של הערב.  הפרויקט הזה, מעבר לטוב שהוא עושה בקהילה, הוא פרוייקט מקפיץ. והוא מעיף, והוא עושה טוב, והוא משמח, והוא כאן בשביל לתת, ולקבל חזרה, ואז לתת שוב לאלו שצריכים את זה. זוכר שבאחד מימי שלישי מה שתפס אותי היה דווקא הבחור בצד השני של אבן גבירול עם הפח והמטאטא, שהתחיל לרקוד כשהוא מניף את המטאטא גבוה באוויר. לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו. בפינה של רוטשילד ואלנבי, בקצה גרם המדרגות של בניין באוהאוס נטוש, נעמד בחור בלבוש מרושל ששקיות פזורות היו מסביבו ושמיכה גדולה תחתיו, והתחיל לזוז מצד לצד. בסיבוב ליד הבניין המפואר של פייסבוק מצאתי את עצמי רוקד על המשאית למול איש מבוגר שאחז בכוס פלסטיק ישנה בתוכה מטבעות מרשרשים, חייך חיוך ענקי ורקד כאילו אין מחר לצלילי המוזיקה הקופצנית. היה נדמה שלרגע אחד שכח את תלאות החיים ופשוט עמד שם. ונהנה.

וזו בעצם מהות הפרויקט הזה; לשמח. ולעשות טוב. ובמשך שלוש וחצי שעות חרכנו את כבישי העיר ובכל מקום אנשים נעמדו, שלפו מצלמות, יצאו למרפסות, נעמדו ליד השולחנות במסעדות ובברים, ועשו שני דברים: חייכו, והתחילו לרקוד. ועל הדרך הביאו תרומות, לשמח אחרים. 

 

מה שיפה בתקופת הקורונה זה שמלא פרצופים מוסתרים מאחורי מסכה, אבל עדיין אפשר לראות שמישהו מחייך. אי אפשר להסתיר את זה גם אם ממש מתאמצים. החיוך הוא גם בעיניים. זוכר שפעם, הרבה שנים לפני הקורונה, הייתי גם מסתתר מאחורי מסכה. מעמיד פנים. לפעמים מזייף. ואם יש משהו שלמדתי בשנים האחרונות, והקורונה חידדה את זה אפילו יותר- זה שיש לך שתי אפשרויות: אתה יכול לעטות מסכה בשביל לא למות, או שאתה יכול להסיר אותה בשביל להתחיל לחיות.  "תרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך" אמר פעם מישהו, ואני אומר: "פאק, תרקוד כאילו כל העולם רואה אותך וזה הדבר הכי טוב שקרה לך!"

ואם עוד לא ראיתם אותנו- חפשו אותנו בימי שלישי בצירים המרכזיים של תל אביב. זה די קל- אתם כבר תשמעו שאנחנו מגיעים… 

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת 
 

 

דפני ליףלאבטזאכןמשבר הקורונה