שביתת העובדות הסוציאליות: 'מי יעזור לי עכשיו שאת אינך?'

**עדכון: שביתת העובדות הסוציאליות הסתיימה! ההסכם כולל תוספות שכר, תקצוב לתוכנית הגנה לעובדות ומענק קורונה חד-פעמי בגובה של עד 11 אלף שקל ועדיין נשמח שתקראו את הטור של מור- אנחנו לא צריכים לשכוח את העבודה המסורה שלהם גם אחרי שהפסיקו לשבות

אני עובדת סוציאלית שבע שנים. מאז התיכון ידעתי שאני רוצה להיות עובדת סוציאלית, שזה הייעוד שלי בחיים, המקצוע בו ארצה לעסוק, לזכות לעזור, ללוות ולגעת בחייהם של אנשים שמתמודדים עם משברי חיים שונים.

בשביתה הקודמת הייתי סטודנטית לעבודה סוציאלית, יצאתי להפגין ברחובות כדי לדאוג לתנאים שיהיו לי כשאתחיל לעבוד. זה היה לפני שיצא לי לחוות את השטח, להבין מהי העבודה הסוציאלית הלכה למעשה, לפגוש את סיפורי הזוועות, להיתקל בחומות הביורוקרטיה,האטימות וחוסר הרגישות של מוסדות שאמורים להעניק סיוע לאוכלוסיות המוחלשות, לראות בעיניים את העוני, את חרפת הרעב, ולהריח את ההתמכרות, הייאוש והפחד.

לעבוד בתוך מערכת שגם המשאבים שלה מוגבלים, בתוך עומסים כבדים וניסיון לתת מענה בו זמנית לכל כך הרבה מקרים ובעיות דחופות, להמשיך לקבל פניות חדשות, לסיים יום עבודה בתחושה שלא סיימת כלום כי יש עוד כל כך הרבה לעשות, לתקן , להיאבק , לקדם, לעזור, להשפיע, לשנות. המאבק הזה הוא כל כך צודק , חשוב והכרחי בעיניי. מחוברת אליו היום יותר מבעבר כי חוויתי את המצוקה הזו על בשרי. יחד עם זאת, יש לו גם מחירים כבדים עבור אוכלוסיות שונות בהם אנו מטפלים.

יצאתי לשביתה הזאת  עם תחושת כאב בלב שיש לה פנים ושם – בעקבות אדם שפגשתי רגע לפני שהחלה. נפגשתי איתו  פעמיים, מכור נקי מסמים מזה מספר שנים, שנאבק לשקם את חייו , אבא לשתי בנות, עובד בעבודה מכובדת שאומנם אינה מכניסה הרבה אך מאפשרת לו להמשיך לצוף מעל המים. הוא הגיע אליי בשל חובות רבים מהעבר שהוא עדיין סוחב איתו וחשש גדול שהמשכורת שלו תעוקל. החשש לצערי התממש – הוטל עיקול על המשכורת ועד שגלגלי המערכות הממסדיות שאמורות לסייע מתחילות לעבוד, הדרך להידרדרות מהירה כבר נסללה. אין אוכל, נגמר הכסף לנסיעות, חוצים חצי עיר ברגל לעבודה ובחזרה, נוצר חוב לשכירות, בעל הדירה מאיים שייפנה, עננה כבדה של חיים ברחוב מרחפת מעל הראש, אין שקט, הראש לא מפסיק לעבוד, מתחילות לצוץ החרדות, התקפי חרדה, תחושת מחנק, החבל סביב הצוואר מתהדק,  תחושת איבוד שליטה וכעס, עומד על הקצה.

הוא שוקל לקפוץ, לסיים את החיים, מה הטעם להמשיך לעבוד כשאין ממה לחיות? אולי לחזור לסמים, אולי לפשע וגניבות. זה לא החיים שייחל לעצמו, זה לא מגיע לו ויש מה לעשות. אבל שעון הזמן אוזל, שביתה בפתח והוא מקבל הודעה להיכנס לבידוד. הוא שואל אותי מה יעשה עכשיו, מי יעזור לו שאני לא אהיה? הלב מתכווץ, אין לי תשובות, יש לי תוכנית פעולה לדברים שיכלו להיעשות אבל אין מי שיעשה אותם כעת ביחד איתו. אני דואגת להפנות לגורמי טיפול נוספים כדי שיהיה מי שיוכל להחזיק ולהיות אתו בקשר בימים קשים. אבל זה לא משחרר מאחריות.  הוא יצר איתי קשר שבו הוא מוכן להיעזר, לשתף בפחדים, בתסכול, בחרדות, במחשבות המטרידות. לא בטוח שיצליח לתת אמון ולהיעזר גם באחרים, הוא עומד על הקצה, מתנדנד…מנסה לאזן, מוציאה הבטחה שישמור על עצמו, שהתחלנו תהליך שהוא צריך להמשיך כעת לבדו, מתבדח איתי שאם הקורונה לא תהרוג אותו אז הוא עדיין פה. רגע של צחוק, רגע של שקט, דבר אחרון שאני חייבת לעשות זה לדאוג שלא יהיה רעב בזמן הקרוב. עשר בלילה, ערב לפני השביתה, שולחת אליו סל מזון עם מתנדב.

המחשבות עליו אינן עוזבות אותי, מה קורה איתו? האם הוא ממשיך לצוף ? האם שקע? שבוע וחצי בתוך שביתה שאין לה כרגע סוף ולאיש לא אכפת.

מי שנפגע בסוף הם אותם אנשים שקופים שמתהלכים בינינו, אין לנו תמיד דרך לדעת ולזהות אותם, הם עייפים מלמחות, מותשים ממלחמת ההישרדות היום יומית , אין מי שרואה אותם כעת, שמושיט יד לעזרה, הם ניצבים לבדם במערכה.

בעצם לא רק הם, גם אנחנו, העובדים הסוציאליים מרגישים שקופים היום.  

מתוך הכתבה בחדשות השבת קשת 12 

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת 
 

 

שביתת העובדות הסוציאליות