צדק חברתי: בין משפחת אריסון ועופר לחיים וייצמן

בדרך ל"הפגנה הגדולה ביותר בתולדות המדינה" היה רגע אחד שייצג את כל ההפגנה הזו עבורי. הרגע הזה התרחש דווקא בדרך, כאשר חלפתי על פני הקומפלקס הענק שהוא בית החולים איכילוב בתל אביב, השוכן ממול מוזיאון תל אביב לאמנות.

בדרך לכיכר המדינה, ברחוב ויצמן בתל אביב ראיתי את מה שיכול לספר את סיפור המחאה כולו. על אותו קו רחוב ניצבים זה אחרי זה שלושה בניינים גדולים שהם מרכז בית החולים איכילוב: מכון הלב על שם סמי עופר, בניין על שם טד אריסון ובניין על שמו של חיים ויצמן – וכל אלה במתחם בית חולים ציבורי.

ולמה זה מייצג את סיפור המחאה? משום שחיים ויצמן היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל. ויצמן יכול לייצג את התקווה והרצון והשאיפה ליצור כאן לא רק מדינה חדשה לעם היהודי המוכה אחרי השואה, אלא גם את הרצון הגלוי והמוצהר ליצור ולבנות כאן חברת מופת. כזו שאת ערכיה ועיקריה ניתן למצוא בהכרזת העצמאות. חיים ויצמן שהיה הנשיא הראשון מייצג את הערכים האלה.

ואילו משפחת אריסון, שעשתה את הונה ביושר, מרוויחה אותו עכשיו על גבנו באישור, בתמיכה ובעידוד של ממשלת ישראל.

ואין כמו משפחת עופר לסמל עבור כל משתתפי ותומכי המחאה את כל הרע והפסול שנעשה כאן בשנים האחרונות. משפחת עופר שעשתה ועושה את הונה בתמיכה, אישור ועידוד של ממשלת ישראל ולא רואה פסול בדרישתה להטביע את חותמה על בניין ציבורי.

ובית החולים איכילוב, בית חולים ציבורי, שלא יכול לחיות מכספי ציבור ונאלץ לפנות לתורמים שרוצים להטביע את חותמם ודורשים לקרוא לבניינים על שמם. מוזיאון תל אביב סירב לדרישה הזאת של משפחה עופר והפסיד את התרומה, בית החולים איכילוב זכה להקים בכספי המשפחה את מכון הלב והתחייב לקרוא לו על שם אב המשפחה.

מחברת מופת לחברה מפולגת

ולכן שלושת הבניינים האלה בליבה של העיר תל אביב מייצגים בעיני את תמצית המחאה. הם מייצגים את התהליך שמדינת ישראל והחברה הישראלית עברה מהשאיפה ליצירת חברת מופת לחברה מובילה בעולם בפערים חברתיים בין עשירים לעניים

בין הצניעות שאפיינה את ראשי המדינה בראשית דרכה, לשלושת הבתים שבבעלותו של ראש הממשלה נתניהו ואורח החיים הנהנתני של שר הביטחון וראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק. את התהליך שעברה החברה והמדינה ממצב שבו המדינה אחראית על רווחתם של האזרחים, למצב שבו אזרחים מקבלים רק אם הם משלמים, או מצליחים למצוא חסויות של מי שישלמו (ראו דוגמת איכילוב).

את התהליך שהחברה עברה, שבו בנק הפועלים, שהיה הבנק של הפועלים, עבר לידיים פרטיות של משפחת אריסון והיה לחברה המרוויחה ביותר במשק בשנים האחרונות. חברה שאינה מייצרת דבר, אלא חיה כמעט באופן בלעדי מהאוברדראפט שלנו. איך בנק שהיה של הפועלים ועבורם הפך למכונת כסף עבור בעלי הון שהמדינה מאפשרת להם להמשיך ולחמוס אותנו, ומאפשרת להם לא לשלם מס על רווחי ההון שלהם ומאפשרת להם להעניק לנו מטובם באמצעות תרומות לבתי חולים ולקבוצות חלשות ולזכות בנקודות זכות, מבלי להבין שאת הכסף שלנו הם תורמים, מבלי לדרוש מהם להוריד את העמלות על הכספים שלנו אם הם כל כך רוצים להיות חברתיים.

ולכן הדבר האחד שמקפל בתוכו את המחאה כולה – בלי לזלזל בחמישים ימים ולילות של מחאה ששטפה את הארץ, עם התרגשות גדולה מההמונים ששטפו אתמול את רחובות תל אביב, ירושלים, קרית שמונה, ירוחם, ועוד ערים רבות אחרות, עם הרבה כבוד לדפני ליף ולאיציק שמולי שנושאים את המסרים האלה הכול כך נכונים – הדבר האחד שיכול לקפל את המסרים של המחאה הזאת הוא שלושת הבניינים האלה של בית החולים איכילוב.

והוא מקפל בתוכו גם את מחאה המתמחים שמסרבת לגווע ורק הולכת ומתגברת, והוא מסמל את הפערים בין המרכז לפריפריה, כי בטח עדיף לתרום לבניין בלב תל אביב ופחות עדיף לתרום למרפאה בעיר רהט בדרום.

וההבנה הזאת היא ההצלחה הגדולה ביותר של המחאה הזאת. ואת ההבנה הזאת אי אפשר יהיה לקחת מאיתנו גם אם ממשלת נתניהו לא תגיש לאנשים המוחים את מלוא דרישותיהם.