כשהתרבות מתה, אולמות המופעים סגורים אבל הגוף רוצה לרקוד

אם מסתכלים על מה שעשתה הקורונה לאמנות העצמאית בארץ מגלים שני כיוונים: מוות וחיים. הראשון – המוות, מתייחס לבמות השוממות, לסיורים שבוטלו, למוסדות ההשכלה המרוקנים ולמצבם הכלכלי המחריד של אלו שפרנסתם נעלמה. בנוסף לכל אלו התרחשו בשקט מיתות נוספות של קרנות לאמנים ותוכניות חינוך לאמנות שבוטלו בקצב שמעליב את הנשמה. ממש כמו עננה אפלה אל מול ממסד נטול תקציב שאין לו תשובות לספק. וכן, כבד, מדכא ואפרורי החלק הזה של הטור.

אבל כמנהג הדו-קוטביות של חיינו נחייך במעבר חד לקטגוריה השנייה: החיים. מנגנון ההישרדות והאופטימיות, וכנראה בעיקר היצירתיות, מצליח למרות כל הקשיים לייצר אור מתוך השחור ויוזמות חדשות קורות. רשתות תמיכה אנושיות וקולגיאליות, פורמטים מצומצמים קהילתיים ורוויי אנושות וכן תכנים אלטרנטיביים שצצים בתצורות חדשות ווירטואליות.

שרון צוקרמן ויזר כירוגראפית צילום עצמי

בהתחלה, באותו סגר ראשון, כשצצו מאות שיעורי זום ביום ברשת וכשכל אנשי הגוף נכנסו למעין היסטריה והצפה של תוכן אונליין, שבקתי. הרגשתי שבתום ימי אימהות ארוכים פשוט אין לי כוח לזוז, שאין לי חשק להיכנע לתצורת ההוראה הזו, לרקוד על בלטות כשהרהיטים דחוסים לצידי החדר, לשכב על רצפה קרה. לא רציתי. אבל ברגע שהתלמידים שלי ביקשו שאעביר איזשהו שיעור גוף בזום הבקשה נגעה בי. החלטתי שאני חייבת למצוא בתוכי כוחות וחיוכים פנימיים שיהפכו לחיצוניים, ולהיענות. גם אם אני מרגישה שכרגע אין השראה או אמביציה, יש לי אחריות לקהילה שלי ואולי אפילו נהנה יחד. אז החלטתי להעביר שיעור מהמיטה. קראתי לו 'זומיטה'/ .The BedZoom זה היה החלל הכי פנוי בבית, הכי רך וחמים לגוף ובאיזשהו מקום אולי המרחב הכי טבעי לזוז בו ולהתחבר לגוף.

אם חושבים על זה חדר המיטות הוא בעל מעמד אקסקלוסיבי. המרחב שבו הגוף מקבל מענה לצרכיו בין אם זה לשנתו ובין אם זה למיניותו. חלל מותאם בשביל הגוף, נוחות החשכה, רכות. זה היה נראה לי פתרון מושלם לסטודיו אישי. מה שלא דמיינתי לעצמי זה שאגלה שלפעול על מיטה זו עבודה אינטנסיבית של שרירי הליבה, שהרוך של המזרון מפעיל אותנו כל הזמן ובעצם לא ניתן ממש לנוח אלא להיפך – יש פה פוטנציאל לעבודה גופנית מעמיקה בסביבה רכה.

מתוך הלצה שהפכה למרחב רציני הפכו שיעורי 'זומיטה' לשלושה-ארבעה שיעורים שבועיים עם משתתפים מרחבי העולם, ופתאום המגבלה הפכה למקפצה ולערוץ תקשורת חדש שלא היה נולד לולא היינו כלואים בתקופת מגפה.

שרון צוקרמן ויזר 'זומיטה'

כולנו בסימן שאלה גדול. יש כאלו שמאמינים שהכל ישוב לקדמותו ויש כאלו שבטוחים שאנחנו לקראת תקופה חשוכה וקשה מנשוא ובה האמנות תידרדר עוד במעמדה ותקציביה. בוודאי שזה מפחיד אותי ואת כל מי שסביבי, אבל אני מאמינה שבמקום שיש חסימה יש התפוצצות ושהחתרנות תמיד תפעם.

אז כרגע כולנו מושבתים בחסות הווירוס אבל דווקא עכשיו למחול ולרקדנים ולכל כוהני הגוף הרבים יש בעיניי תפקיד קריטי. תפקיד בהעצמת ההבנה עד כמה הגוף החי חשוב, עד כמה יש לנו בני האדם את היכולת לטפל בו, לשמור עליו, ולעשות איתו יותר ממה שחשבנו. אפשר לחכות לחיסונים ואפשר גם לרקוד, להזיע, לעודד את הגוף לחילוף חומרים גבוה יותר, ולעורר את כולנו לתנועה ובריאות. מקווה שנתראה בקרוב באולמות.

 

משבר הקורונהמשבר התרבותשרון צוקרמן ויזר