סמדר שיר VS מיכל הקטנה: קורונה היא כמו קארמה

הרשת שוב סוערת סביב מיכל הקטנה. הטענה הפעם – זלזול בחיי אדם. כוכבת הילדים שהתגלתה בשבוע שעבר כמאומתת לקורונה עשתה טעות כפולה, הראשונה הייתה להיפגש עם צוות של ידיעות אחרונות, שכולל את העיתונאית סמדר שיר, בזמן שהיא יודעת (כנראה) שהיא עצמה נחשפה לחולה מאומת במהלך מסיבה שערכה, והשנייה הייתה לשלוח את ילדיה לגן אחרי שבעלה כבר אובחן עם קורונה. העיתונאית סמדר שיר שנאלצה להיכנס לבידוד בגלל המחדל כתבה:

"… אין לי ספק שהקטנה לא ידעה שבמסיבה שלה (מותר לערוך מסיבות המוניות?) נכח חולה מאומת, אבל אם בשלישי בבוקר היא הזמינה אחות לסט הצילומים זה אומר שהיא כבר ידעה על כך. או חששה מכך. או השד יודע מה. אני, מעגל שני, וגם טל הצלם וצוות ההפקה – כולנו נשלחנו לבידוד ולבדיקה. לכאורה זהו סיפור קטן ושולי על עיתונאית וסיכון מקצועי. אבל לא. בעיניי זה סיפור על זלזול בחיי אדם".

 

התמונה הזאת צולמה ביום שני האחרון, כמעט לפני שבוע, במהלך הראיון עם מיכל וייצמן, הלא היא מיכל הקטנה. תיכננתי לפרסם את…

פורסם על ידי ‏סמדר שיר – הדף הרשמי‏ ב- יום ראשון, 3 בינואר 2021

 

איכשהו כולם אוהבים לשנוא את מיכל ויצמן, אולי זה בגלל חגיגות יום ההולדת הלא פרופורציונליות שהיא עורכת לעצמה מידי שנה, אולי זה העושר מנקר העיניים שמצטלם כל כך יפה בסטורי שלה ואולי היא באמת מנותקת. כך או כך השערורייה הנוכחית של כוכבת הילדים היא לא קרב של שתי דיוות מהביצה – כמו שרבים ניסו לצייר, והיא לא קשורה לצרות עין. הסקנדל התקשורתי הזה מסמל בעיה גדולה יותר – העובדה שכבר לא אכפת לנו אחד מהשני.

אתמול הלכתי לאסוף את הבן שלי מבית הספר. עמדנו כמו בכל יום, קבוצה של הורים מפוחדים, מפוזרים על הרחבה הציבורית עד כמה שאפשר. לפני שהילדים מסתערים על השער ותוקפים אותנו אנחנו מנסים לשמור על ריחוק. כל אחד תופס לעצמנו פינה, חמוש במסכה ומשקפי שמש, עומד דרוך כמו סוכן מוסד שחלילה אף אחד לא יתקרב לבלטות שהוא תפס. פה ושם יש זוגות של אימהות שיושבות לאיזה סמול טוק לפני שתתחיל שגרת ה'אמא מה יש לאכול'/ 'נמאס לי להיות בבית'. כולנו עדיין נמנעים יחסית, יורדים מידי פעם לגינת השעשועים כי אין ברירה והילדים חייבים לנשום, אבל מקפידים לשמור על הכללים. מבין כל האימהות והאבות בלטה אחת, היא ישבה בין כולם אבל הייתה בלי מסיכה. במבט ראשון אפילו לא שמתי לב, כי פנים ועולם ואנושיות, אבל פתאום משהו הרגיש מוזר ואיך זה יכול להיות בכלל שהיא מדברת ורואים את הפה שלה זז. כולם התרחקו אבל היא התקרבה לכמה אימהות והתחילה לנאום על קונספירציה של השלטונות ועל זה שהקורונה לא קיימת. לא היה לה אכפת מההריונית שזזה באי נוחות ומתרחקת, לא היה לה אכפת שכולם מתים מפחד מהרסס הטיפתי שהיא מפזרת, ולא היה לה אכפת שאולי מישהו מהקהל השבוי שלה איבד קרוב משפחה "למחלה המדומיינת" שהיא מדברת עליה בכל כך בטחון. משום מה לאף אחד לא היה נעים להתווכח ולדרוש שהיא תשים מסיכה, אולי בגלל שהילדים כבר עטו לכיווננו ואולי בגלל שכולנו התחלנו לזלזל באופן כזה או אחר.  

אני חושבת שזה קרה מתישהו בין הסגר השני לשלישי. שמשהו בנו נשבר והפסקנו לשים אחד על השני. אם לפני כמה חודשים כשמשפחות היו נכנסות לבידוד הן היו אוטמות את הבית ומסתגרות עד שמותר לצאת, היום אנשים בבידוד מעגלים פינות ויוצאים "רק להתאוורר" או "רק לסופר לקנות מצרכים".

כשהמגיפה התחילה הייתה כאן ערבות הדדית. הקפדנו על מסכות, על ריחוק חברתי, לא התקרבנו לסבא וסבתא שיהיו בריאים. עכשיו אכפת לנו בעיקר מעצמנו. אכפת לנו מהבריאות הנפשית שלנו, אכפת לנו שהילדים ינשמו קצת אוויר. עכשיו כשהכל סוגר כבר אין לאף אחד סבלנות, ובגדול אנשים שומרים רק על עצמם. אנחנו מנסים לחיות "כמו פעם" אבל לחיות כמו פעם אומר להיות מנותק ויותר מהכל המחלה הארורה הזאת כופה עלינו להתחשב אחד בשני, כי אם אני לא אשים מסיכה מישהו עלול להידבק וחוזר חלילה.

וזאת בדיוק הבעיה של מיכל הקטנה, של האמא חובבת הקונספירציות ושל כולנו – שאין אני. שלמרות שנמאס לנו ואנחנו רוצים לחזור להיות אגואיסטים מנותקים שיוצאים לחופשות – המעשים שלנו עדיין משפיעים אחד על השנייה. ברור לכולם שמיכל הקטנה לא זלזלה באחרים מרוע, אין ספק שהיא לא רצתה להדביק אחרים ובטח ובטח לא רצתה להיות מעורבת בשערורייה תקשורתית נוספת אחרי המאה האחרונות שנקלעה אליהן. אבל הטעות שעשתה גדולה מסך חלקיה, וצדקה סמדר שיר שפרסמה את השתלשלות העניינים ולו רק למען יראו וייראו.

שתי מסקנות יש לסיפור הזה – הראשונה היא שהקורונה היא כמו קארמה, חוזרת אליך כמו בומרנג. אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות אנוכי ולזלזל באחרים כי הכל מתגלה אז כדאי מאוד שתתחיל להתחשב בסביבה ולא, יוקיעו אותך מתוכה. המסקנה השנייה היא שכדאי מאוד שכולנו נגדל אמפתיה ממקום נקי ואמיתי כי אם לא, כשנצא מהבידוד החברתי הכפוי הזה העולם יהיה מקום עגום יותר ממה שהשארנו אותו.

מיכל הקטנהסמדר שירקורונה