מסעדנית: "סיימנו את הערב בתחושה שזאת הייתה מהלומת הפטיש האחרונה"

נאמר כבר הכל, אין לי מה להוסיף לזה. הגוף והנפש נעים בתוך הרצון ברפיון, להניח לעצמך לצוף בנהר השוצף, לעומת הרצון להמשיך להילחם על חייך. אני מסעדנית בכל רמ"ח איבריי כבר למעלה מ-20 שנה, וזו הפעם הראשונה שאני מייחלת לשגרה. כל מי שמכיר קצת את עולם המסעדנות יודע שאין שגרה בחיי המסעדן. כל יום הוא עוד הרפתקה, כל סרוויס הוא ריגוש מחודש וההצלחה של סרוויס הוא ניצחון יום יומי שמתחיל כל יום מחדש. אבל מאז מרץ המסעדה שלי, של כולנו, עומדת בין חיים למוות. סגורה אך עדין מדממת.

רעידת האדמה החלה ב-14 למרץ 2020, היום בו הודיעו לנו שאנחנו לא אחראים יותר לגורלנו ושאנחנו צריכים לסגור את המסעדה עד להודעה חדשה. לקח לי ארבעה ימים להבין שאני לא סוגרת ועושה מה שאפשר כדי לשמור על הממלכה הקסומה שלי, על 'ציונה'. התאמתי את עצמי לרוח התקופה עם מערך משלוחים, שיווק מחדש, צלמים, אפילו פתחתי מעדניה. ציפייה.

נתנאלה פניגר, בעלים "קפה ציונה" (נס ציונה)

ב-27 למאי התבשרנו שחוזרים לעבוד. נדרשו שלושה ימים להעמיד חזרה על הרגליים את המסעדה. הצוות שלי התגייס כולו לטובת המשימה.  במשך 3 וחצי חודשים נפלאים, בתוך כל חוסר הוודאות, הצלחנו לארח ולשמח את הלקוחות שלנו, שכל מבוקשם היה ערב אחד שפוי, קפה טוב ומפגש עם חבר.

קיץ. חגים. סגר שני. כאן כבר נדרש מאמץ גדול יותר. הרחבת התפריט, הגדלת מערך המשלוחים, אתר חדש שיכול לתת מענה לכל המשלוחים האלה, לכל האנשים שהמציאות החדשה שלהם היא הזמנת ארוחות הביתה, חוטים, חוטים, מדבקות, כרטיסים. אפשר להגיד שהצלחנו, הצלחתי, לייצר שגרה חדשה, מענה נכון לרוח התקופה. המסעדה עובדת, מצליחה להביא את הרוח והטעם של 'ציונה' ללקוחות הביתה, לפארק ואפילו עם ערך מוסף, לא רק אוכל בשקית נייר חומה.

אבל כמו שאומרים חכמים, כנראה שאחרי העליות תמיד יבואו ירידות. כך שעם השבוע האחרון של השנה שהביא איתו רוח חדשה למפרשים העייפים שלנו, הרגשנו מצד אחד תחושה של סוף ומצד שני תקווה להתחלה חדשה ומרגשת. הכנו תפריט מקסים, מארז חגיגי, המטבח לבש חג, צוות עובדי הסגר הקטן נרתם כולו למשימה החשובה – יהיה סרוויס כהלכתו הערב. הרגשנו שזו זכות להנעים ללקוחות שלנו את ערב השנה החדשה, להיות שם איתם כשתגיע שנת 2021 המיוחלת. כמעט שבוע עבדנו על רשימות והכנות. אחרי שלושה חודשים ללא סרוויס במטבח, כל העמדות נפתחו ואוישו, ההתרגשות הייתה בשיאה.

אבל בשנה כמו שנת 2020, כשאיום הסגר מרחף מעל כולם יחד עם המסוקים באוויר, הפקחים, השוטרים וכל מי שהתגייס לוודא שלא ייערכו חגיגות, מסיבות, מפגשים וארוחות, כל עם ישראל נשאר בבית, ערוך ונכון לציין את השנה החדשה בפיג'מה עם אוכל טוב ויין, מול המסך. מכירים את התורים ביום שאחרי פתיחת הקניונים? שגעון הבלאק פריידי? כך זה נראה מהצד השני, הצד שלנו, המסעדנים, מול הביקוש המציף לאוכל חגיגי שיישלח לבתים.

בסביבות השעה שמונה בערב, עברה בי בפעם הראשונה בחיי ההבנה שאני הולכת להיכשל בסרוויס, שלא נצליח. קרסנו תחת עומס ההזמנות, עמדתי במטבח מול בונים מודפסים באוטוסטרדה, אתרי משלוחים שאי אפשר לעצור בזמן אמת, ממשיכים לאשר הזמנות שאני יודעת שלא נצליח לספק.

יש שיגידו, איזה יופי – כל כך הרבה בחרו בי, בחרו ב'ציונה', אבל אני רק חשבתי על אכזבה וכישלון, על כך שיהיו הערב סועדים שיקבלו ארוחות באיחור וכאלה שלא יקבלו ארוחות כלל, ואיך ששנה איומה מסתיימת, בטעם מר. 2020 הייתה שנה נוראית, וכראוי לשנה כזאת, ככה היא גם נגמרת.

את הערב סיימנו עם לקוחות כועסים. ובצדק. לקראת אחת בלילה סגרתי אחריי את דלת המסעדה בתחושה שזאת כנראה הייתה מהלומת הפטיש הסופית והאחרונה. הלכתי לישון (כלומר, לא הלכתי לישון) עם השאלה הנוקבת – איך מתרוממים מחבטה כזאת? ועם הספק המנקר, שאולי עכשיו זה זמן טוב לוותר.

"קפה ציונה". צילום באדיבות נתנאלה פניגר

באמת שאין לי מושג מהיכן שאבתי את תעצומות הנפש, אך בשבע בבוקר כבר הייתי במסעדה עם חמ"ל טלפוני שכלל את צוות המסעדה, חברים, ומשפחה – שהוקם במטרה לדבר עם כל  אותם לקוחות מאוכזבים. לקחת אחריות על מה שקרה, להחזיר, לזכות, לפנק, להסביר, ולנסות עם כל העלויות, הנפשיות כמו גם הכספיות, להחזיר את השעון אחורה לזמן שגם ככה אף אחד לא רוצה לחזור אליו. קל זה לא היה. אמון ומוניטין שנבנים במשך שנים יכולים בקלות להישבר גם בערב אחד. ואת הצד השבור והמרוסק שלנו אי אפשר לראות מהצד השני, שכותב, מסמס, מקלל ומשמיץ, שבוכה בדמעות שהרסנו לו את הערב. אז אני מנסה גם לתקן. כעת אני יודעת שלא נכשלנו, מעדנו בדרך. לא היה לי ספק שנצא מחוזקים מהמשבר הזה – שבורים, פצועים, בהלם קרב, אבל נצא ממנו.

אין ספק שפסק הזמן שהביאה איתה הקורונה לחיינו, עם הטוב והרע, היפה והמכוער, ייזכר פה לדורות. ואיש איש, בחדרי ליבו יחליט לאן הוא לוקח את זה. איזה חוזקות יישארו בנו לאחר מכן, על מה נוותר. הערב הזה, לימד אותי כמה אני חזקה, ואיך עליי לנתב את הספינה שלי גם בסערות הכי קשות שיש.

אני מאוד אוהבת את העבודה שלי. זה הכוח המניע שלי, זאת החוזקה הכי גדולה שלי. למרות השעות הרבות והקושי בחיי מסעדן, לא הייתי מחליפה אותה בשום עבודה אחרת. יש בה הכל מהכל והיא בעיקר מרתקת ומרגשת, מלאה בקסם, בחידושים ובאהבה. ואיך אומרים אצלנו – רק אהבה תנצח, כי אם אתה קם בכל בוקר בתשוקה ובאהבה למה שאתה עושה, זכית. אני אהיה פה בקו הסיום, אגייס בכל יום את היצירתיות הנדרשת, את האומץ וכוחות הנפש הנדרשים לתקופה הזאת ואמשיך להגן על הממלכה שלי ושלכם.

מסעדותקורונה