סיפור האהבה האסור שהציל את "אנה פרנק מוורשה"

זה סיפור שממנו עשויים חומרים לסרט טוב או ספר טוב, למרות שכמעט קשה להאמין שהוא התרחש במציאות של שנות השלושים במאה הקודמת. זה התחיל בשנת 1936 כרומן אסור, בין לילי פולמן, תלמידה בת 15.5, בתו של הגבאי מבית הכנסת הגדול בוורשה, לבין אליהו גולדנברג, 27.5, שחקן, קריין ובמאי צעיר שבעשור הזה הפך לכוכב בארץ ישראל המנדטורית וזומן לאחר כבוד על ידי מנהלת בית הספר 'יהודיה', בית ספר מיוחס לבנות יהודיות בוורשה בו למדו בעברית, כדי לעזור לתלמידות ולביים שם מופע חנוכה. בשיעור הראשון הוא פגש בנערה יפיפייה, צחקנית וחצופה, אחת שלא ידעה לשמור על השקט או על נימוסיה ודיברה בש' שורקת. הוא הציע ללמד אותה לדבר כהלכה ומשם התגלגל הקשר בין השניים.

אליהו גולדנברג ולילי פולמן בטיול אחרון בוורשה אוגוסט 1939

"הוא תיקן לה את השין והיא תיקנה לו את הלב", מספר בחיוך מיקי גולדנברג, הבן הצעיר של השניים. בהמשך היא תזמין אותו לביתה ותנגן לו על פסנתר. ההורים שלה לא ראו זאת בעין יפה. כל בית הספר החל לדבר על השניים. על אף שזומן לחודש ימים, נותר גולדנברג בפולין, הופיע בפני קהילות יהודיות וחזר שוב ושוב לאהובתו בבירה.

"היום זה היה נגמר במשטרה. זה הפרש של 12 שנה, הוא מורה והיא תלמידה. בואי נגיד שהיום זה לא היה קורה, אני לא הייתי נולד ודודו גם לא. ההורים שלה זעמו ורתחו, אבא שלה צרח ואמר שהוא הולך להיות מוקצה ויעשו עליו חרם. למזלה, אמא שלה ביקשה לפגוש בו ואז הוא הבטיח לה לשמור על לילי, שלא יעשה לה דבר", כך מספר גולדנברג הבן.  לדבריו למעלה משנתיים הקשר הזה היה אפלטוני בלבד אבל השניים נקשרו בעבותות של אהבה.

שנתיים חולפות, כשהנאצים כבר שלטו בגרמניה ניסה אליהו גולדנברג לשכנע את לילי ומשפחתה לעלות לישראל אבל ללא הצלחה. "הם התחילו לצחוק עליו. מה אנחנו נבוא לארץ מדבר מוקפת אויבים עם אנשים פרימיטיביים?" מספר מיקי. בית פולמן היה בית ציוני דתי. העברית הייתה שפה מדוברת בו. בכל שנה התפללו 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה' אבל לעלות לא באמת התכוונו. "אנחנו בוורשה עשירים, מסודרים, בעלי עמדה חשובה ואתה רוצה שנעזוב את כל זה וניסע לארץ ישראל?".

משפחת פולמן בתמונה האחרונה שלהם יחד: מימין למעלה חנה ועדה (אחיותיה של לילי). למטה אבא דוד, לילי פולמן והאמא שרה.

אמא שרה עוד ניסתה לשכנע את האב דוד לאפשר ללילי ללכת עם גולדנברג 'פגשתי אותו, הוא לא פרחח, הוא איש שקול', אבל ללא הועיל. אחרי שניסה שוב ושוב, חזר אליהו לישראל לבד והצליח להשיג סרטיפקט עבור לילי – אישור לימודים באוניברסיטה העברית, אבל בדואר של אותם ימים האישור אבד והוא נאלץ להתחיל את התהליך מההתחלה. בינתיים נכנסו הגרמנים לוורשה. אליהו לא יודע נפשו מרוב דאגה. הוא מתחיל לכתוב ללילי סדרה של מכתבים בעברית ויידיש כמעט בכל ערב בסוף ההופעות שנתן. וכך הוא כותב:

13.09 מרחביה

"לילי, יחידתי שלי. מה מעשייך עתה? מחשבות איומות מתרוצצות במוחי. אני קורא שעשרות פעמים הפציצו את ורשה. אל אלוהים, אמא רחימאית, איכה אוכל לעמוד בכל אלה כאן? אני חש שאני יוצא מדעתי. תוקף אותי רצון לילל כנמר ואני משתדל להבליג בהתחשב בסביבה החדשה כאן. אני בולע את דמעותיי בחובי ועוצר את הסערה המתחוללת בתוכי פנימה. עקבות המלחמה המתחוללת מורגשים אף כאן. מתכוננים למלחמה, לגיוס כוח אדם ואילו אני רוצה לחזור לשם כדי לחזות שוב באור פניך. מה את חושבת על כך?".

15.09 שדה נחום

"לילו לילי, איני יכול כבר. לילי בואי ולו גם בחלום אך לא כפי שבאת בלילה האחרון. היכן ההורים, היכן האחיות?, משום מה את לבדך במצב הזה. מה התרחש ומדוע אינך עונה לדבר, למה לא הנפת את ידיך לברכה? לילי בואי הלילה וספרי לי הכל. בואי באמת".

18.09.39 חיפה

"אף פעם בחיי לא התפללתי כפי שהתפללתי היום, שאהיה ראוי לאהבה שלך. אף פעם לא חיפשתי כל כך אחר אלוהים ממנו אוכל לבקש כי יוביל אותך אליי במהירות המרבית. מה את עושה עתה, היכן תוהות המחשבות שלך?".

בית משפחת פולמן מופצץ בימים הראשונים לכניסת הנאצים ממש כפי שחשש גולדנברג, משפחת פולמן, הוריה של לילי ושתי אחיותיה עוברים לחיות במרתף. למשך 28 ימים ישהו יחד עם 60 יהודים נוספים מתחת לספרייה העברית ברחוב טולומצ'קה. החיים הופכים קשים יותר ויותר אבל לילי מנסה לא לאבד את האופטימיות שלה. מנחמת את המשפחה על כך שעברו לבית אחר, על כך שהם חולקים חדר אחד. בשפה קולחת, היא מתחילה לתעד ביומנה את המתרחש. החל מהיום ה-11 למלחמה ובמשך 117 ימים תתעד את השהות של בני המשפחה יחד עם יהודים רבים נוספים במסתור מתחת לספרייה ולאחר מכן בגטו, את הדבקות שלהם בתפילות, את הקושי הנורא לעבור מחיים מסודרים לחיי עליבות בלתי אפשרית, את האקציות של הגרמנים ואת כיסופיה לאהובה מעבר לים. לימים תפרסם את היומן והמכתבים ששלח אליהו, כספר. מומחים יכנו זאת 'יומנה של אנה פרנק מוורשה'.

 

אליהו ולילי גולדנברג במקום בו עמד בית הכנסת הגדול של ורשה, ביתה של לילי

וכך היא כותבת ב-04.10.39: "הגרמנים שולטים. תופסים ברחוב אנשים לעבודה, 'יהודי בוא   הנה', הם מפנים אנשים מדירותיהם. בקושי הצלחתי להשיג לחם, בקושי הצלחתי להשיג כמה ראשי כרוב".

כעבור כמה ימים תכתוב שוב:

09.10.39

"צלבי הקרס השחורים על רקע אדום מנקרים את העיניים. השפה הגרמנית פוגעת באוזניים. העצבים מתוחים בחרדה מפני פריצת שודדים והגרמנים כשהם פורצים לדירות ולוקחים מכל הבא ליד. הלב נעצר למראה יהודים שנתפסים לעבודה ברחוב".

14.10.39

"חמיצת כרוב עם תפוח אדמה, אורז, דג מלוח ושעועית, זה כל המזון שלנו מזה חודש ומה שגרוע יותר זה מהווה נושא השיחה היחיד שלנו".

17.10.39

"אתמול הייתי עם אבא בשדרות צ'וך שם נמצאת מפקדת הגסטפו. ההשפלה הייתה איומה. בכל מקום, בכל צד, 'זוז, יהודי', עצמתי את עיניי וחלמתי שם על הספסל בפרוזדור בציפייה לאבא שישב בפנים".

18.10.39

"אבא הלך ושב אל המפקדה של הגסטפו. בחרדה חיכינו לשובו. סוף סוף הגיע כולו צהוב. השתנה ללא היכר. צנח על הכיסא, מנגב זיעה ממצחו. מסתבר שהפעם התייחסו אליו בכל רע. הקצין זרק לו בפניו את הדוח". (האב התבקש להכין דוח של כל היהודים שהוא מכיר. ה.ר.כ).

08.11.39

"זמן רב לא כתבתי. אני חייבת להיות בעלת הומור אבל ההומור איננו. נעלם. הזמנים כה משונים שאנחנו לא באמת מבינים באיזה עולם אנחנו חיים. ביום א' 05.11 הכריזו על גטו יהודי בוורשה. זה משהו שבזמנים נורמליים היה בלתי אפשרי, יש עכשיו אזורים שאליהם יש להעביר את היהודים, יש אחרים שבהם מותר להישאר אבל אסור לעבור לשם ויש כאלה שהם בכלל טריפה ליהודים".

19.11.39

"עברנו את ה- 11.11 והגטו עדיין לא הוקם. אנשים יושבים על מזוודות ולא יודעים מה יילד יום. דוחים מיום ליום. בינתיים נרצח שוטר גרמני והגרמנים הטילו קנס של 200 אלף זלוטי על כל היהודים. למה? ככה".

22.11.39

"מחלת הטיפוס משתוללת בוורשה, מתרחשים פה דברים איומים. את כל החולים השכיבו בבית חולים אחד ברחוב צ'יסטה במטרה שהקהילה היהודית תתמוך בהם ותפרנס אותם".

02.12.39

"לא נתנו לי לגמור. כל כך לחץ לי על הלב. היו כמה חוויות טובות, יפות, רציתי לרשום משהו נעים יותר מהרגיל אבל הפסיקו אותי. כן זה סמלי, כל דבר נעים מופרע על ידי דבר לא נעים".

בינתיים כאן בארץ מנסה גולדנברג בכל דרך אפשרית להביא את לילי לישראל. במכתב מרגש הוא פונה לאפיפיור בניסיון שיעזור לחלץ אותה מהגטו: "הוד קדושתו", הוא פותח את המכתב. "כלתי, מרת לילי פולמן, בתו של מזכיר בית הכנסת הגדול בוורשה, קיבלה אשתקד רישיון עליה… המלחמה הפרידה ביננו באופן אכזרי. אני הספקתי לצאת את פולין מבעוד מועד והיא עדיין יושבת כלואה בשטח הגרמני הכבוש בפולין… הנני מתחנן בפני הוד קדושתו לצוות ולהציל את נפש כלתי התמה והרכה, אשר מצפה בכיליון עיניים לעלות לארץ האבות". בהמשך יוסיף ויבקש כי ייקח האפיפיור חסות על לילי לכשתגיע לאיטליה בדרכה לארץ ישראל. האפיפיור לא נענה למכתב הזה, ולא הוא היה מי שסייע אלא דווקא הסוכנות היהודית. לבסוף משיג אליהו את האישור המיוחל, וכך כותבת לילי ביומנה בתאריך  24.12.39:

"אני שוכבת במיטה אז יש לי קצת זמן. אין חדש. כל השמועות לא התאמתו. סיכויי היציאה מכאן גדלים. אני רועדת משמחה, אני חיה את עניין יציאתי מכאן".

03.01.40

"רעם משמיים, מכתב מאנשלרייס ובו ידיעה על סרטיפיקט שמחכה לי בטריסטט" (באיטליה).

ואז, לאחר מספר ימים, מגיע התיאור הארוך הזה של הרגע בו היא מבינה שאכן יש סיכוי שתצא מהגטו, ותפגוש את אהובה:

09.01.40

"מזמן לא כתבתי כי לא מצאתי הזדמנות להתיישב. שמחה מטורפת שאין לתאר אותה במילים. ומעתה מספר מילים על סבלנות. של ציפייה לבוא הניירת והמלחמה? התפריע? לא תפריע? ומה עם איטליה? יתנו רשות מעבר או לא? ואם אאחר? הייתכן? זה יהיה אסון. איום ונורא. והיום הזה הוא יום כל כך נפלא. קמתי בשירה על שפתיי ומאז תחילת המלחמה זה עוד לא קרה. יום שקט, יום עבודה ועכשיו בערב הגיעה ההודעה מדודה נחמה, אחות של אימי שחיה בחיפה שאני אמורה להגיע אליה. הרגשתי כמו מי שנולד מחדש, כמו מתחילה חיים חדשים, נורמליים, לא כמו אלה כיום המלאים זיוף ושקר. ויחד עם זאת צער, תלונה, למה חסכנו מעצמנו בכל שנות חיינו את היופי והאור, חיי היופי כשאפשר לצעוד בראש מורם ובעיניים פקוחות ברחובות העיר ולשמוח בחיים, דבר ששנינו, אליהו ואני, חלמנו עליו. ונדמה לי שהחרם של האבא שלי שלא רצה לשמוע על הקשר שלי עם אליהו, החרם הזה שעשה את חיי שנינו כה קשים ונסך כל כך הרבה מרירות בחיינו, החרם הזה בוטל עתה. אמנם עדיין לא זכיתי לשמוע מילה טובה או עידוד אבל יש איזשהם סימנים של פיוס או לפחות הסכמה עם המציאות. ואני כל כך יודעת לשמוח עם כל פירור כזה של הרגשה טובה".

"לא תיארתי לעצמי למרות האופטימיות שהכל ייגמר. לפחות בשבילנו. אני קוראת את רשימותיי הקודמות ואני רואה איך דאגתי שהכל רע, שהכסף עומד להיגמר, אך לא צריך לחשוב שתמיד יהיה רע. אינני יודעת אם חשבתי או האמנתי שיהיה טוב, אבל עכשיו אני מעדיפה שלא לחשוב על העתיד, וכך טוב יותר. אני חוסכת מעצמי צער גדול שאינו מועיל במאום, ואני גם מעלה את המורל אצל ההורים. הכל בסדר. אני אפילו תופרת לי חליפה. זה אופיו של האדם. במקלט אמרתי שאם אי פעם תהיה לי עוד הזדמנות לברוח מכאן אצא גם בידיים ריקות, ואם משיג האדם את שחלם עליו, מיד הוא רוצה יותר אבל תודה לאל שאפשר עוד לרצות משהו. הלוואי שבקרוב מאוד אהיה בארץ.  לילה טוב, יש לי הרגשה כל כך טובה".

ב-05.05.40 היא כותבת שוב בפעם האחרונה: "עזבתי את וורשה ובזאת מסתיים היומן".

לילי פולמן הייתה היהודייה האחרונה שקיבלה אישור מהגרמנים לצאת מהגטו, לצאת מפולין. במאי 1940 היא עוזבת את ורשה ומתחילה במסע לעבר ארץ ישראל. תיקח לה שנה תמימה לחצות לבדה את אירופה, נערה יהודייה שבדרך מנסים לנצל אותה וגם לשדך אותה ליהודים. היא מצליחה לשוט מאיטליה לתורכיה, לעבור משם לסוריה ואז לארץ ישראל. כל אותה העת גולדנברג מופיע ברחבי הארץ וכמעט מדי יום מתייצב בנמל חיפה כדי לבדוק האם כבר הגיעה. "הייתה פה כבר לילינק'ה שלי?.. הגיעה כבר לילינק'ה?". והתשובה הייתה כל הזמן לא. 

לכשתגיע, ישגרו השניים מכתב לוורשה להוריה כדי להודיע שהצליחה להשלים את המסע ושהם עומדים להתחתן. אביה, שהתנגד לקשר בין השניים אבל הבין כבר לאן הדברים מתקדמים באירופה, יברך אותה ואת הקשר שהציל את ביתו. 'אני מאושר שעשית את הצעד הנכון,' יכתוב לבני הזוג. ימים ספורים אחר כך יישלחו כל בני המשפחה בשני טרנספורטים שונים אל מותם במשרפות. לילי גולדנברג תהפוך למורה נערצת לעברית במשך שנים רבות בבית הספר היסודי גרץ בתל אביב שם לימדה דורות של תלמידים "כולל אבשלום קור שאומר שהוא חייב לה את הידע שלו בעברית". את בניה, דוד ז"ל ומיקי, שגידלה באהבה גדולה כולנו מכירים. לילי פולמן ז"ל הלכה לעולמה בגיל 88 בשנת 2009 חודש ימים אחרי שבנה דודו התאבד. היא הייתה בקומה כל חודשי מעצרו ועל כן לא ידעה כלל על מצבו. 

משפחת גולדנברג: לילי, הבן מיקי בן 3.5, הבן דודו בן 7 והאב אליהו

גדלתם בבית עצוב או שמח?

"באופן עקרוני שמח אבל העיקרון כפי שאפשר לראות במכתבים, זה תלוי באיש עצמו. יש מי שיודע למצוא בכל דבר עצוב את הנקודה השמחה, כזו הייתה אמא שלי, היא הייתה אופטימיסטית חסרת תקנה. אבא שלי ידע לשמוח מדברים קטנים, תמיד אמר 'ילדים מה דעתכם על הנעליים החדשות שלי?', הוא היה מוכשר, ידע להצחיק אבל הכל בכובד ראש".

למה לא סיפרתם את הסיפור הזה עד היום?

"לא סיפרנו. גדלנו בבית פטריוטי ציוני שלא דגל בקורבנות הזו. דודו אפילו לא היה מוכן להישאר גולדנברג והחליף את שם המשפחה שלו לטופז. אני אוהב את השורשים שלי אבל דודו רצה להתנתק. היא בערוב ימיה דווקא אהבה להגיע לבתי ספר ולספר קצת."

עכשיו גולדנברג החליט לעבד את סיפורה האהבה הבלתי אפשרית הזו והספר שפרסמה אימו לפני שלושים שנה. באופן סמלי תקציב הפקת הסרט הוא 6 מיליון שקלים אותו הוא מנסה לגייס באמצעות קרן הקולנוע למיגור האנטישמיות.. "הנוער היום לא מעונין ואין לו כוח לשמוע עצרות או דברים כתובים. לכן אני רוצה להביא את הסיפור הזה, סיפור של ילדה בת 16, סיפור של אהבה אסורה, בין במאי לילדה בת 16 שהציל את חייה. נאיבי לחשוב היום שדברים כאלו לא יכולים להישנות. יהודים מתבקשים ברחבי העולם להסיר סממנים של יהודים, ובניו יורק ובמיאמי שלא לדבר על אירופה, יהודים מורידים כיפות. קראתי לסרט הזה 'קריאה אחרונה' כדי לגרום לאנשים להבין עד כמה השאננות של ההורים של לילי, סבא וסבתא שלא זכיתי להכיר, הייתה מסוכנת. אני חושב שזה חשוב למי שגר בישראל וגם לאלו שגרים מעבר לים. ההתנשאות של 'ארץ מוקפת אויבים' ולהישאר על 'סיר הבשר והמילקי' גם היא מסוכנת. הסרט הזה יימסר חינם לבתי ספר בישראל ובארה"ב כדי שיבינו איזה עם מיוחד אנחנו וכמה חשובה הארץ הזו לכולנו".

גולדנברג פעיל בעמותה "דורות ההמשך" – עמותה המאגדת בתוכה בני ניצולי השואה, נכדיהם וניניהם וכן כל מי שמתעניין בתולדות השואה, הגבורה והתקומה שמטרתה לפעול להנצחת זיכרון השואה והגבורה בכלל ולהנחלת הסיפורים האישיים של משפחתנו בתקופת השואה לפניה ואחריה לדורות הבאים בפרט: "אנו מאמינים שיש לנו ייחוד, מעצם היותנו צאצאים של אנשים שהיו שם, עברו ושרדו את התופת, ונגד כל הסיכויים הצליחו לאחות את השברים, לבנות חיים חדשים ומשפחות חדשות", אומרים חברי עמותת דורות ההמשך, שגולדנברג נמנה על חבריה. "כילדיהם ונכדיהם של הניצולים מוטלת עלינו אחריות מיוחדת. דור הניצולים הולך ומתמעט ואנו חשים את הצורך והרצון לממש את האחריות המוטלת על כתפינו למענינו ולמען הדורות הבאים".

אליהו גולדנברגדודו טופזיום השואהלילי פולמןמיקי גולדנברג