"בגיל 4 איבדתי את אבא. זה כמו לגדול בעולם שהוא חצי, אף פעם לא שלם"

לפני 36 שנים אבא שלי, רס"ב כלימו דיין ז"ל, נפל בעת שירותו הצבאי. הוא היה איש קבע ושירת בחיל שריון 20 שנה. לחם במלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים ובעת שירותו חלה ותוך כמה חודשים הוא נפטר. אבד לי, אבד לכולנו לנצח. 

ברגעיו האחרונים רשמו לו חבריו לגדוד: "אל תיפול בך הרוח כי אתה עמוד האש, אתה האמיץ באנשים, העשוי מפלדה, מאש תמיד, עם נשמה יהודית גדולה". איש גדול וחזק עם לב ענק, כך סיפרו עליו תמיד.

רס"ב כלימו דיין ז"ל ובתו מיכל דיין

בגלל ששירת בקבע, אבא לא היה תקופות ארוכות בבית. כמו כל אישה של איש קבע, אמא שלי ידעה שזה זמני ועוד יהיו ימים שהוא יהיה נוכח יותר ויגדל יחד איתה את הילדים, אבל לגורל היו תכניות משלו. בסוף היא נשארה לבד עם שלושה ילדים. אחי הבכור שהיה בן 7, אני שהייתי בת 4, ואחי הקטן רק בן 3.

האתגרים לא הסתיימו כשאבי הלך לעולמו. בצעירותינו התמודדנו כמשפחה עם אתגרי בריאות כשאמא שלי מרימה את כולם על כפיים. מובילה בנחישות, אוספת את כולם. ברגעי משבר היינו כוואזה שמתנפצת לרסיסים, ואמא שלי תמיד ידעה להדביק חזרה כל חלק. היא עשתה זאת לבד ואני יודעת כמה הוא היה חסר לה. כמה היא הייתה גם צריכה לשים כתף על מישהו. כל אדם צריך לשים כתף על מישהו.

טלי ורסנו אייסמן כתבה שיר שאני כל כך מתחברת אליו בהקשר של אמא שלי:

"כשהייתי ילדה והתקשיתי להירדם
אמא שלי ישבה לידי. בין זמן ערות
עקשנית ועד שנרדמתי,
החזיקה עבורי את כל הפחדים
והבלהות
ועד עכשיו אינני יודעת מי מחזיק
את הפחדים של כל האמהות"

רק היום, כשאני אמא בעצמי בת 40, אני יכולה קצת להבין את הקושי והאתגרים שאמא שלי סחבה איתה ולהכיל את אובדנה. אבל האם האימהות שלנו יכולות להכיל את אובדננו? את אובדן היתומים? לגדול כיתומת צה"ל זה לגדול עם שתי "חבילות". האחת היא האובדן האישי – אובדן אבא. אובדן חוויות איתו, שיחות איתו, טיולים איתו, תמיכה שלו, מילה שלו, נחמה שלו. את גדלה בתוך עולם שמלכתחילה הוא חצי. הוא אף פעם לא שלם. וככל שהשנים עוברות, החצי הזה רק מתעצם. אין שום יכולת למלא את החצי הזה. זה נמצא בכל רגע, ומשפיע לך על כל החלטה. החצי הריק הזה תמיד מחכה לך בפינה גם אחרי יום נפלא ושמשי. גם בשמחות, גם כשהכל נראה טוב ומוצלח. פתאום זה מתגנב, כמו דקירת סכין שננעצת ואת לא מבינה מה זה. זה געגוע? זה תחושת פספוס? זה עצב? זה דיכאון? מה זה? ולמה זה כל כך כואב? החצי הריק הזה, הוא השכול. היתמות.

שושנה דיין ומיכל דיין טלקר. צילום משפחתי

החבילה השנייה שאותה אנחנו סוחבים היא "צה"ל" . האובדן ה"צהלי" שלנו מחייב אותנו לחיות במעין טקס מתמשך ובו תמיד להיות ממלכתיים, חזקים, גיבורים. לא להישבר, לא להתפרק, לא לבכות. לשמוע סיפורים עליו כחייל, כגיבור, איך הוא הציל את ההוא, ועזר להוא. לקבל איגרות מהרמטכ"ל, לעמוד בצפירה כמו כולם. להתאמץ לא להישבר, וכמובן לא לשאול עליו יותר מידי שאלות כדי לא להעציב את אמא, את סבא וסבתא, את הדודים ואת החברים. לשדר לכולם שהכל בסדר ויום הזיכרון עובר בקלילות.

קלילות? הצחקתם אותי. שיקום היתום, גם בגיל 50, שבשעת הצפירה לא עוצם את עיניו ומדמיין את אביו מלמד אותו לרכב על אופניים, מלווה אותו בחופה, משמש כסנדק לנכד.
שתקום היתומה שלא הסתכלה על הבת שלה משחקת עם אבא שלה, ולא התרסקה. רק בבגרות אנחנו מבינים מה איבדנו. לא דקה לפני.

ליתומי ויתומות צה"ל בוגרים יש צרכים שונים. חלקם גדלים בצל סיפורי מלחמה שזו סוגייה קשה שלעולם לא נחקרה. ישנם אתגרים בזוגיות, קשיים בגיוס ילדינו לצבא, התמודדויות יום יומיות במיוחד בגילאים בוגרים. יש לפעמים בורות עמוקים שקשה לצלוח אותם, יש לפעמים איבוד דרך ובסוף הסוף, יש לנו גם חלומות. בעיקר להרגיש שלמים. ואנחנו כל חיינו מחפשים אותו. את החצי הריק.

מאותו רגע שאבא נפל, נשארנו עם אמא ועם המדינה. המדינה היא החצי השני, היא ה'אבא' שלא היה לנו. לשם אנחנו פונים בכל קושי ובכל בקשה. למרבה הצער וההלם, המדינה לא מכירה בנו דקה אחרי גיל 21 בטענה שאנחנו לא קרבה ראשונה לחלל. לא מעגל ראשון כמו ההורים השכולים והאלמנות. קראו שוב: יתום אינו מוכר כקרבה ראשונה לאבא שלו. אנחנו לא מוכרים כלל כמשפחה שכולה.
כשאנחנו פונים למשרד הביטחון, בעתות משבר, צורך, תמיכה, כל דבר, תגובתם תהיה: 'צר לי, את/ה לא מוכר/ת כקרבה ראשונה לחלל'.

דמיינו ילד שפונה להורה שלו , וההורה עונה לו "תסתדר לבד אתה כבר לא הילד שלי" נורא נכון? אז ככה יתומי צה"ל מרגישים. המדינה, החצי השני, נטשה אותם. עד היום, שום ארגון רשמי לא הצליח לראות את היתומים הבוגרים באמת. ללמוד ולהבין מה הם הצרכים הייחודיים שלנו. אנחנו לרוב מיוצגים על ידי אלמנות צה"ל למרות שמספרינו כפול משלהן ומתוך 13,000 יתומי צהל, 11,000 מהם בגילאי 30-70. 

אז הגיע הזמן שישמעו אותנו, בגוף ראשון. אנחנו רוצים לצעוד את המסע שלנו בעצמנו, לא רק דרך האמהות שלנו, לכן הקמנו את "ארגון יתומי צה"ל-החיים כדרך", שמנוהל כולו ע"י יתומי צה"ל בוגרים. זוכרים שסיפרתי לכם שתמיד שתקנו בשביל כולם? השתיקה הזאת התפרשה לפעמים כחוזק אבל זה לא היה חוזק. אמהות יקרות שלנו, השתיקה בילדות גורמת לנו להשמיע קול בבגרות. תנו לנו. תתמכו בנו בצעד הזה. תנו לנו עכשיו להשמיע קול כשאתן נותנות לנו יד אבל לא מובילות אותנו, נותנות לנו לעשות את הצעד הראשון לבד. אנחנו מספיק בוגרים בשביל זה. 

**הכותבת היא מייסדת ומנהלת את "ארגון יתומי צה"ל- החיים כדרך" וקהילת "החיים כדרך". 
יתומי.ות צה"ל וכוחות הביטחון מוזמנים להירשם באתר
ולהיכנס לקבוצת הפייסבוק: "החיים כדרך- יתומי צה"ל"

#יתום לא פג תוקףארגון יתומי צה"ל- החיים כדרךהחיים כדרךיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל