זה היה ביתי: 40 שנה לפינוי סיני והפצע נותר פתוח

קו השבר של חיי היה פינוי סיני. היום לפני 40 שנה פונו אחרוני המתיישבים בסיני, הייתי בת קצת לפני תשע ולכאורה זו הגדרה בומבסטית אבל זו אמת לאמיתה. כשניסיתי לברר לעצמי לאורך השנים מה היה באירוע הזה שטלטל אותי כל כך, אני משערת שאלו הניגונים ששתלו בי אמי ואבי – תחושת הבגידה שהם חשו, ההלם מריסוק מפעל חייהם, הצורך לארוז את חייך ולהתחיל מחדש לא מרצון אלא מכפייה, כל אלו פיעמו בי משך שנים ארוכות.

משפחת רגולסקי רגע לפני פינוי סיני כשהעצב עומד כענן סמיך מעל ראשי כולם

׳תחושה של אונס קבוצתי׳ כינה זאת לפני למעלה מ-20 שנה מטפל אלטרנטיבי שהגעתי אליו עם בעיה אחרת בכלל. "את כועסת', הוסיף. 'ברור שאני כועסת!' אמרתי והדמעות הציפו שוב את עיני. 'עברו כמעט 20 שנה, כמה שנים עוד תכעסי?'. הוא צדק. כעסתי, והכעס התפוגג רק אחרי שנים רבות והפך לעצב. במרחק 40 שנים אפשר לראות את ההיגיון בפינוי הזה. במחיר הזה לשלום שהיה תכלס סביר. מספרנו אז לא דומה בכלום לשום דבר שתחשבו עליו, לא לגוש קטיף, בטח לא לרמת הגולן או יהודה ושומרון, אבל זו הייתה הפעם הראשונה. והיא הייתה של אנשים שהגיעו כדי לקחת חלק בהתיישבות חלוצית, על קרקע בתולית, אנשים שחשבו שהגיעו להפריח את השממה וגילו אחרי עשור שהם מכשול לשלום. זו הייתה הפעם הראשונה שפינו ישובים, פעם ראשונה שחיילים גויסו למשימה ונאלצו לעמוד מול קרובי המשפחה והחברים שלהם. זכורים לי עד היום אנשי הצוות של אבא שלי מהשירות הצבאי שיושבים ומקפלים את הבגדים, הצעצועים והספרים שלנו לתוך מכולה שנפרקה כעבור שנים רק כי הוריי לא היו מסוגלים לעשות זאת בעצמם. זו הייתה פעם ראשונה שהרסו ישובים ולא היה בהרס הזה שום הגיון, לא אז, לא בגוש קטיף ולא בשום מקום אחר. במקום להעניק את הבתים למי שבחרתם לעשות איתם שלום, הבחירה הייתה בהרס. זו הייתה פעם ראשונה שהיא בגדר צריבת תודעה לבאות.

מושב נתיב העשרה – לפני ואחרי

וגם אני צריכה לשאול את עצמי ואת הוריי מדוע לא קיבלו את הדין? מדוע לא עזבו? מדוע בעצם צריבת התודעה הזו היתה בגופנו ממש בשעה שאחרים עזבו והתחילו חיים חדשים חודשים ואפילו שנים לפני שאולצנו אנחנו לעשות זאת. הם באמת חשבו בתמימות כי יוכלו לעצור את רוע הגזירה. שאפשר יהיה לעצור את גלגלי ההיסטוריה. זה לא קרה. הילדות שלי בסיני עד שהחלו דיבורי 'המחיר לשלום' הייתה ילדות קסומה שספק עם מי מכם זכה להכיר. עם חוף ים ודיקליות היפים בתבל, עם שעות של משחקים בחול ובשבילים של מושב נתיב העשרה בגרסתו האינטימית שאני יכולה עד היום לשחזר. גרנו אז ברביעיות – ארבעה בתים קטנים צמודים שהיו דה פקטו משפחה אחת, למדנו בבית ספר אבשלום במושב ליד, מושב שדות, בית ספר קטנטן אבל מלא חיות. ויש משחקי ילדות ומשק חקלאי ותורנויות שמירה עם אבא בשער ונסיעות ארוכות לקצה סיני לים האדום,

הדס רגולסקי, ילדות מאושרת בסיני

אבל על הכל כענן שחור וכבד מעיב הפרק האחרון שכלל הפגנות בחבל ימית ובירושלים, ופחד, והרס הדרגתי של היישוב בעודנו גרים בו. תחילה ניתקו את החשמל, בהמשך את המים ועדיין הורי ואחרים בחרו להמשיך להיאחז, כאילו יקרה איזה קסם והאירוע הזה יסתיים ללא נפגעים. זו הייתה היאחזות מטופשת במשהו שאי אפשר היה לעצור אותו.  מראה הדחפור שהורס את בתי השכנים, המועדון ומגרש הכדורסל יישארו צרובים בי לעד, וגם תמונת מאות הגמלים שעושים דרכם לשתות אחרי שצינורות המים פוצצו (או שזו היתה פאטה מורגנה?) ונסיעה ארוכה של אבל שעשתה את דרכה ביום הזה לפני ארבעים שנה, היום בו הכל נגמר, החוצה מסיני לאזור שלימים יהיה ביתנו החדש – נתיב העשרה החדשה בחולות זיקים. אל ייקל הדבר בעיניכם- השבר הזה עודנו חי בקרב הוריי, חבריהם וחבריי ובי. יש מי ששילם בגופו או בחייו על קו השבר הזה. אנשים חלו. מתו בגיל צעיר יחסית, היו גם כאלו שהתאבדו. השבר הנפשי השפיע משמעותית על הפיזי. אין דרך לשנות כעת לא את הבחירות של ממשלת ישראל, גם לא את אלו של תושבי סיני ובהם גם הורי. לעתיד אפשר וצריך לשנות. בפרספקטיבה אפשר רק להצטער, ולזכור בגעגוע ובעצב את מה שהיה ואיננו עוד. שבוע הזיכרון שלנו כולל כל שנה גם את חולות סיני, השנה, 40 שנה לפינוי, מוזמנים להצטרף ולזכור יחד איתנו.

40 שנה לפינוי סיניפינוי סיני