לראשונה הבושה באמת עברה צד

גם אני בכיתי, יחד עם כולן וכולם, כשיעל שרר עלתה על הבמה בטקס המשואות ואמרה "אין לנו במה להתבייש, לא אנחנו נסתיר את פנינו". זה מרגש, לשמוע את זה ככה, על הבמה בטקס הכי ממלכתי במדינה. גם אני חוויתי תחושה חזקה של "הבושה עוברת צד". אבל רק היום, אחרי ששקעה ההתרגשות, הבנתי מה באמת ראיתי.

כבר זכינו לראות נפגעות ונפגעים שהצליחו להתנער מהבושה, אבל עד היום עדיין לא ראיתי אותה באמת עוברת צד. עד היום לא שמעתי על אף פוגע מינית שנאלץ להשפיל מבט כשהוא אומר את שמו, שבאמת באמת נאלץ להרגיש בושה. אחרי טקס המשואות, ראיתי בעיני רוחי את ד"ר משה שרר, אביה של יעל, מגיע למקומות ומציג את עצמו. "שרר? יש לך קשר ליעל שרר?", בטח ישאלו אותו. "כן, אני אבא שלה", הוא יצטרך לענות, ולא יהיה לו לאן להוליך את הבושה.

העניין הוא, שגם אם ד"ר משה שרר יחליט שהוא רוצה להתנער מהשם הזה, שמהיום יהיה מקושר לעד בישראל לפגיעה מינית, הוא לא יכול. בסוף 2018, בתו יעל, העבירה חוק בכנסת, בשיתוף ח"כ מיכל רוזין (מרצ) וח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי) שאוסר על עברייני מין מורשעים לשנות את שמם. אין לו לאן לחמוק מהשם הזה, ממה שהוא אומר עליו, מהבושה. הוא כלוא בו, והוא יצטרך לשאת אותו כמו אות קין כל חייו.

יעל שרר הצליחה להעביר אותנו, כמדינה, את הקו הזה. בדרך כלל, את הפוגעים המפורסמים אנחנו מחבקים, ואת האנונימיים אנחנו שוכחים מהר מאד. משמרת ועד אילת, אף אחד אף פעם לא זוכר את שמות האנסים והפוגעים. אף אחת לא יודעת איך הם נראים, ושום דבר שלילי לא נקשר בשמם. הם כולם ממשיכים בחייהם ובקריירות שלהם, מקבלים פרסים, נבחרים לתפקידים בכירים או מקימים משפחות. מבחינתם, אין להם במה להתבייש והסביבה, גם זו הקרובה, לרוב אפילו לא מוקיעה אותם.

לפני עשר שנים, ב-2012, גם ד"ר משה שרר היה אחד מהם, הפוגעים האנונימיים שנשענים בנינוחות על מעטפת ההגנה והאמון העיוור שהם מקבלים מהסביבה. כל כך בטוח בעצמו הוא היה, שהוא הגיע אל הקרנת הבכורה של "כביסה מלוכלכת", סרטה הדוקומנטרי של יעל בו תיעדה את התביעה האזרחית שניהלה נגדו. זאת הייתה נקודת מפנה. יעל הציגה אותו בשמו לקהל ולראשונה כולם היו בצד שלה. ד"ר משה שרר הוצא מהקהל. היום, ב-2022, הוא לא היה מעז או כך לפחות יש לקוות.

את יעל שרר פגשתי לראשונה בהקרנה של אותו סרט, לפני עשור. עבדתי אז באון לייף, והלכתי יחד עם המנכ"לית הדס גולדשטיין, לצפות ב"כביסה מלוכלכת". אחרי ההקרנה ביקשנו ממנה להתראיין, היא הסכימה, וכמה ימים אחר כך נפגשנו לארוחת צהריים וראיון. אני חושבת שכבר אז תהיתי למה יעל לא משנה את שם המשפחה שלה, למה היא לא מתנערת ממנו, למה היא בוחרת לשאת את שמו של האיש שפגע בה כל כך. אבל היו לי המון שאלות יותר חשובות אליה, ואת השאלה הזאת לא טרחתי לשאול.

בעשור שחלף מאז, וביתר שאת בשנה האחרונה שבה אנחנו גם עובדות ביחד, יצא לי לשאול אותה על זה. "אני יעל שרר, אם הוא רוצה – שהוא ישנה את השם", היא ענתה. עדיין לא הבנתי.

עכשיו אני מבינה.

יעל שרר