סערת ה-44: לפני שנכעס על "חתונה ממבט ראשון" כדאי שנסתכל על עצמנו

הרשת גועשת וסוערת בביקורות על פרק הפתיחה של העונה החדשה של "חתונה ממבט ראשון", ואתן יודעות מה? כל מילה בביקורת הזאת מוצדקת, אין לי ספק בכך. אבל אם נעצור שניה ונסתכל טיפה על עצמנו נבין שפרק הפתיחה, וכל הביקורות הנלוות אליו, הם המראה הלא מחמיאה במיוחד של החברה שלנו. אז מה היה לנו בפרק? עוד לפני שעלתה התכנית, הפרומואים הכינו אותנו למעיין: היפייפיה, החייכנית, ובעלת האנרגיה הטובה שהיא גם בין היתר מידה 44. דוגמנית, יש לציין, ומידה 44. כבר בקטע שהפסיכולוג שמלווה את התכנית, דני פרידלנדר, אומר למעיין במהלך הפרומו שהוא לא יוצא לחפש לה חתן שיסתדר עם זה שיא במידה 44 אלא חתן שיאהב אותה, השיערות עמדו מרוב עצבים.

הנרטיב המכעיס רץ לאורך כל הפרק: מעיין נכנסת למאפיה ובוחרת "כדור הרגעה" בדמות כדור שוקולד, לפרק עצמו נכנסו רוב הקטעים בהם היא מספרת שהיא "בוטלישס" ו"שיש מה לתפוס", ובשיאו של השפל בחרו הפסיכולוגים לשדך לה שף. כי מה עוד אישה במידה 44 מחפשת חוץ ממישהו שיבשל לה? למען האמת, על פי הפרק הראשון נראה שזה שידוך מוצלח, אך המחשבה מאחוריו גורמת להרמת גבה לכל הפחות. אם בהפקת התכנית חיפשו פרק ראשון שיגרום לכל המדינה לדבר עליה, באופן חיובי או שלילי, אפשר לומר שבהחלט הצליח להם.

כאמור, הרשת התפוצצה בביקורות על ההתעסקות המנמיכה של הפקת התכנית במידה של מעיין, והאמת היא שהדבר שהכי מפריע לי בהתעסקות הזאת זה בעיקר שהיא גרמה לכולם לפספס את מעיין. ציון המידה 44 באופן כה אובססיבי לאורך הפרק כולו גרם לכל מי שצפה בו לשים מעל את האישה המהממת הזאת כוכבית קטנה, ולפספס את כמה מקסימה היא ואת הצחוק המשגע שלה. אבל ברגע שדעכה מעט עננת הביקורות לא יכולתי שלא לחשוב לשנייה, ביני לבין עצמי, מה שונה הפקת התכנית מבעצם כולנו?

לפני שאנחנו מוציאות קיטור על הפקה של תכנית מסוימת בואו נציץ שניה על עצמנו ונשאל בכנות: מי מאיתנו לא חרדה חרדת קודש מלהגיע למידה 44 ונלחמת כדי לא להגיע אליה כאילו הייתה האיום האיראני בעצמו? מי מאיתנו לא נכנסה לדיאטת כסאח שנייה אחרי הלידה רק כדי 'לחזור לעצמה'? מי מאיתנו לא מתחילה להתאמן לקראת הקיץ כדי להיכנס לגזרת הביקיני? מי מאיתנו לא נזפה בבת שלה כשהיא עלתה במשקל? מי מאיתנו לא העירה לבן זוגה כשהוא התחיל לגדל כרס? נוח לנו מאוד להתקומם בכיסא כשבהפקה של חתונה ממבט ראשון מתעסקים במשקל ובמידה, אבל במה אנחנו שונות? הרי כשנספר על חברה שלנו למכר, במטרה לשדך ביניהם, נציין את מבנה הגוף שלה, אז למה אנחנו מתייפייפות?

הרבה לפני שאנחנו כועסות על מה שמשודר לנו על המסך אולי כדאי להבין שהוא תוצר של מה שקורה בחברה שלנו. ההתעסקות של ההפקה במידה של מעיין לא שונה מההתעסקות שלנו, במידה שלנו. אנחנו בוחנות את ההיקפים של עצמנו, של חברות שלנו, של בני זוג פוטנציאליים ושל בני המשפחה שלנו. להתעלם מהעובדה שמידה היא חלק מהשיח זאת צביעות כהלכתה. חשוב לציין, המינון בו התעסקו במידה שלה במהלך הפרק הוא שפגום, אין על כך ויכוח. אך אם יש משהו חיובי שיצא מהפרק המקומם, חוץ מהבאז שהסדרה הרוויחה על חשבון הטוקבקיסטים, זה שעצם העובדה שזה מפריע לנו כבר אומר שאנחנו מוכנות לשינוי.

העובדה שהפרק הצליח להרגיז את כולנו היא טבעית. הפרק שם פרוג'טקטור ענק על כל הדבר שכולנו אובססיביות לגביו, שכולנו חוטאות בו ושמעצבן אותנו יותר מהכל. אנחנו נעמדות על הרגליים האחוריות כשמישהו מעז להעיר הערה על הגוף שלנו, או של מישהי שקרובה לנו, אבל אומרות את אותם דברים בעצמנו, לעצמנו, ואחת לשנייה. והכעס הזה הוא לא רק טבעי, הוא גם בריא. כי הוא צריך, ויכול, להניע אותנו להבין שהדרך היחידה לנרמל אישה במידה 44, היא לחיות איתה בשלום בעצמנו, לא משנה באיזה מידה נהיה.