שלומית הראל-שוורץ הגשימה את החלום, עכשיו היא מקווה שתצטרפו

חגיגת בת מצווה לילדה ממשפחה קשת יום מבני ברק (הכיבוד שנשאר אחרי סיום המסיבה הועבר לדרי רחוב), ליווי הלום קרב, חלוקת ארוחות לשלושה הוסטלים לנערות ונערים בסיכון, שיפוץ דירות לקשישים ולניצולי שואה, ומזון לחיילים בודדים- זו רשימה חלקית ביותר של הפעילות שביצעו מתנדבי עמותת 'אלון ואלה' רק בשבוע החולף, העמותה הצומחת במהירות הגדולה ביותר בישראל ומונה כיום כבר 4000 מתנדבים. כל המתנדבים והעשייה הזו לא היו מגיעים לעולם לולא חזון של אישה אחת – שלומית הראל-שוורץ ומי שראה את הסיכוי בחזונה – אלון בריקמן השותף שלה לעשייה הזו. (לעוד פרטים ותמיכה בלינק הבא)

שלומית הראל ואלון ריקמן, מייסדי עמותת אלון ואלה- אנשים למען הקהילה

הראל-שוורץ, בת 55, אם לשניים מתל אביב, היא עורכת דין במקצועה בתחום הנדל"ן אבל ההתנדבות למען הכלל הייתה חלק בחייה מהיום שעמדה על דעתה – מועצת תלמידים, מועצת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, דירקטורית למען הציבור וכל וועד או הנהגת הורים אפשרית מרגע שנולדו ילדיה היו לגמרי חלק מהרזומה שלה. החלום לעמוד בראש עמותה חברתית קינן בה שנים אבל רק במהלך הקורונה השינוי הזה באמת קרה כשפגשה את בריקמן.

חברה משותפת ששכלה את ביתה למחלת הסרטן, ביקשה משניהם לארגן את הלוויה. "התחלנו להסתמס באותו ערב ולמחרת נפגשנו בעשר בבוקר. לא ראיתי אותו אף פעם, עם מסכות על הפנים בכניסה לחברה קדישא, שעה וחצי תור. דיברנו, שאלתי אותו על מה שהוא עושה וסיפרתי לו על מה שאני עושה ויצאנו משם עם החלטה שברגע שהוא פורש ממשרד ראש הממשלה – נקים יחד עמותה. לאלון הייתה קבוצת וואטסאפ קטנה של 100-150 איש שכל פעם היו מריצים בה פרויקטים. 'בואו נעזור לזה, בואו נעזור לזה'. אחת לכמה חודשים היה פרויקט, בקורונה זה קצת התגבר והתאהבתי בקונספט, וזהו, השאר היסטוריה. כשהוא יצא ללימודים באוקטובר כבר רשמנו את העמותה. אישרו לנו לרשום את העמותה, כי כבר היו לנו 500 ומשהו מתנדבים."

תיכף נחזור לרגע הזה שהעמותה יוצאת לדרך אבל הנקודה האישית חשובה בסיפור של הראל-שוורץ ולכן צריך לחזור אחורה בזמן 15 שנה ליום בו נולדו לה אחרי טיפולי פוריות ממושכים וקשים, זוג תאומים, בן ובת, בשבוע ה-29. כבר בשלב טיפולי הפוריות היא הייתה שם לטובת אלו שרצו להיות הורים כמוה. "ביבי החליט שהוא רוצה להגביל את טיפולי הפוריות ל- 4 טיפולים לילד ראשון   והפורומים געשו ורעשו (הפורומים של תפוז ה.ר). אני לא מאלה שמאמינים לשבת ולקטר בצד ולא לעשות שום דבר, והקמנו עמותה שנקראת "הזכות להיות הורים". מה שעשינו היה לובי בכנסת. הייתי בכנסת אני חושבת חודשיים, עברנו אחד אחד אחד, והצלחנו להביא בוועדת הכספים החלטה פה אחד. את לא מבינה כמה אנשים בכנסת, כמה חברי כנסת זה הבן שלהם, הנכד שלהם, השכנה, או הבן של השכנה עובר טיפולי פוריות. זה היה נורא מתבקש והצלחנו להעיף את זה מחוק ההסדרים."

שלומית הראל. צילום מיכל קרני

כשנולדו התאומים, עוד בשלב שהיא נכנסה ויצאה מהפגייה, פנו אליה הורים שהקימו חודשיים קודם את עמותת להב למען ההורים למען פגים. "כולם שמחו איזה כיף לשלומית נולדו פגים ועכשיו אנחנו נשתה אותה אלינו, אנחנו צריכים אחת כמוה אצלנו וממש מהפגייה התחלתי, עוד לפני שאלה נפטרה התגייסתי לעמותת להב למען הפגים ואני היום הפעילה הכי ותיקה שם. הצלחנו בכל הפגיות בארץ להקים חדרי הורים, ייסדנו את יום הפג הבינלאומי ובעקבותיו את יום הפג בכנסת שכל שנה עולים על השולחן של הוועדות נושאים שקשורים לפגים. הצלחנו להגדיל את תקופת ההכרה בחופשת לידה לכל תקופת האשפוז, הגדלנו התוויות לחיסוני RSV, פעלנו גם לטובת טיפול לפג בקהילה שפשוט לא היה קיים.

עבדנו מול קופות חולים, עבדנו מול ביטוח לאומי להגדיל תקנים, כי לא היו מספיק תקנים. אחת הסיבות שאלה נפטרה היה כנראה ביה"ח. את לא יכולה לבוא בטענות לאף אחד כי את מבינה שאין מספיק כוח אדם בפגיות. כשאת נשארת בלילה בבי"ח בפגייה ואת רואה שהתינוקות מפסיקים לנשום ויש סה"כ שני רופאים על כל הפגייה, אבל הם גם הרופאים של התינוקייה והם צריכים להיות בחדר לידה כשנולדים תאומים ואם פג מפסיק לנשום צריך להיות לידו באותו רגע. בקיצור, עשינו הרבה מאוד דברים, אני מאוד גאה בזה, אבל זה לא צרך ממני את מה שזה צרך היום ובזה רציתי לעסוק."

אלה ז"ל שעל שמה העמותה נפטרה אחרי שבועיים וחצי. היא נולדה במשקל קילו ו80 גרם אבל לדברי הראל, היא הייתה בסדר גמור עד אותו יום ארור שהלכה בו לעולמה ויום פטירתה הוא יום שהיא חיה אותו שוב ושוב ושוב גם 15 שנה אחרי. וכך כתבה בפוסט שפרסמה שלוש שנים אחרי מותה של אלה ז"ל והיא מקפידה לעלותו שוב מדי שנה למען הורים אחרים:

" מאורעות היום הזה, דקה לדקה, מהרגע בו השכמתי ועד הרגע בו שבתי הביתה עם חור גדול בלב, צרובים בדם ליבי לעד. לא הצלחתי לחייג את מספר הטלפון של הפגייה כדי לשאול את משמרת הלילה, כהרגלי, איך עבר הלילה, לפני שאכנס לרכב ונסע לבקרך. פשוט האצתי באבא להגיע לשם מוקדם יותר, לפני שמשמרת הלילה תעזוב.

'הכל בסדר איתך'. כמה פעמים באותו היום שמעתי את התשובה הזו. מהאחיות, מהמתמחים, מרופאי הטיפול הנמרץ, מבכירי המחלקה. כולם בדקו אותך לבקשתי, שוב ושוב, לא עומדים בפני עיניי הדומעות. אני לא אשכח זאת לעולם. גם הם לא. חוזרים ומזכירים לי זאת בכל פגישה שלנו עד היום, כיצד הרגשתי, פשוט ידעתי שמשהו איתך לא בסדר, למרות שלא הייתה שום סיבה אובייקטיבית לחשוש. והם לא ידעו. הם לא מצאו סיבה, ואפילו קצת כעסו על ההטרדות החוזרות ונשנות מצידי, על כך שאני מטרטרת למחלקה את הבכירים בזה אחר זה ולא מרפה. לזכותם יאמר שהם הגיעו, בדקו ולא אמרו מילה. רק בדיעבד… התבקשתי אחר כבוד לצאת מהחדר, כשאר ההורים, כדי לא להפריע לחילופי המשמרות. הלכתי לשאוב חלב. הרגע הנורא שבו חזרתי צרוב כל כך חזק בזיכרוני עד שאני חיה אותו מחדש כל פעם כאילו ארע אתמול. החשש הגדול להתקרב לטיפול הנמרץ למשמע צפצופי הברדיקרדיה, אלו שמאותו רגע ואילך, עד סוף שהייתנו בפגייה, יחרידו אותו בכל פעם מחדש ויגרמו לי לעצור ולנשום עמוק לפני שאכנס לפגייה, הדלת הסגורה, פעימות הלב המנבאות.

לאט לאט מתקרבת לדלת. לא מעזה לפתוח. מציצה דרך חרכי הווילון ורואה גוש ירוק של בכירים, לובין, כוגן והמתמחים, כולם עומדים ליד האינקובטור שלך. ואני קורסת על הרצפה, ליד הדלת. פשוט לא יכולה לזוז." בשלב הזה מצטרפות אט אט אמהות טריות נוספות ומתיישבות לצידה של שלומית במסדרון, לכולן ברור מה נמצא על הכף.

"אנחנו יושבות למעשה באמצע המסדרון של הפגייה, מפריעות לכולם, מפנות את הדרך רק לשליחים שממשיכים להיכנס בדחיפות עם עוד מנת פלזמה, עוד מנת דם, אטרופין, אדרנלין. גם האחות הכוננית מוזעקת מהבית לתגבר את הצוות שכולו עסוק בהחייאה הכושלת שלך."

ד"ר גיל-עד חן, אז מתמחה נותר עימה בקשר עד היום. "הוא יצא משם בוכה ממש, הוא אמר לי 'החזקתי לה את היד תוך כדי שלא תהיה לבד'", על שמו של אותו רופא נקרא בנה בכורה של הראל-שוורץ, התאום של אלה – גלעד.  רק בשבוע 36 לחייו, העזו להזמין עריסה וחבילת לידה. "כשבאנו לצאת מהפגייה חזרתי להחליף חיתול ואני רואה דם ואני אומרת להם משהו לא בסדר, זה היה ב- 16:00, היה לו nec, נמק של המעי. 5 אחוז מהפגים מתים מזה ומזל שתפסנו את זה בזמן והוא היה עוד חודש בטיפול נמרץ וגיל-עד הנשמה עד שהוא לא יצא מכלל סכנה, הוא לא עזב את ביה"ח, פשוט ישן שם, ואמר לי 'את לא יוצאת מפה בידיים ריקות'". שלומית היא אישה מאופקת, אבל כשהיא מדברת על הימים הקשים בפגייה, הדמעות זולגות מעצמן.

"שנים אחר כך הוא כתב לי "תדעי לך שהסיפור שלך שינה לגמרי את התפיסה שלי כרופא", התמונה שנתנו לו עדיין נמצאת אצלו בחדר וכל מי שעובר אצלו התמחות שומע, 'צריך להקשיב להורים', הוא אומר, הקשבתי לך כל היום, הבאתי לך טישו, אבל בסוף חשבנו שאנחנו יודעים יותר טוב. אבל אנחנו רופאים ומתחלפים ומי שנמצא ליד הילד כל היום 24/7 זה ההורים וכשהורה אומר לי משהו, אני תמיד נותן את הסיפור שלך כדוגמה. את ידעת מה שאנחנו לא ידענו, מה שהבדיקות לא גילו את ידעת. את ידעת שהיא הולכת למות והיא מתה, ועשינו את המקסימום ואולי בפעם הבאה שנקשיב נצליח למנוע את זה."

אחר כך תלווה שלומית הורים שיבקשו לקבור את התינוקות הפגים שלהם בדרישה לקבל חלקת קבר מחברת קדישא. "היום בעמותת להב אחד הדברים הראשונים שנותנים במידע למי שמאבד תינוק זה בדיוק את המידע הזה כדי שאחרים כבר יקבלו את זה על מגש של כסף ולא יצטרכו להילחם בשביל זה ולא יצטרכו לחפש את המידע."

חזרה ל2022, העמותה "אלון ואלה- אנשים למעל הקהילה" כבר מונה שנה וחצי אחרי הקמתה  4,000 מתנדבים, לא מעט מהם כאלו שעזרו להם וביקשו לחזור ולהתנדב בעצמם. שלומית הגשימה את חלומה. " הצלחתי להקים עמותה שאני רוצה, שתעשה את מה שאני רוצה שהיא תעשה, שגם תהיה על שם אלה, ואני גם אנהל אותה בלי שאף אחד יגיד לי איך ומה ולמה, ואני יכולה להחליט באיזה תחומים היא עוסקת. אני עושה את זה עם מי שהפך להיות החבר הכי טוב שלי, ואני עושה את זה עם אנשים שאני בוחרת מסביבי ואני אוהבת, אנחנו די 24/7 אבל זה ממלא אותי ויש תמורה לאגרה וזה טס קדימה ברמה שלא חלמנו שתהיה וסוחף אחריו אנשים ברמה שלא חלמנו שתהיה,." ולא, הם לא מוכנים לבחור רק אוכלוסיה אחת לסייע לו. "כל הזמן אומרים לנו איך אין לכם את הפוקוס על משהו ספציפי, תגידו במה אתם מתמחים, אנחנו כל הזמן אומרים אנחנו מתמחים במתנדבים, כי שהמתנדבים יהיו מאושרים וחווית ההתנדבות תהיה טובה, אנחנו נעזור לכולם ולכן אנחנו עוזרים לכולם. אמרו לנו אתם משוגעים וכל מי שאמר לנו אתם משוגעים היום עובד איתנו ורודף אחרינו ומחזר אחרינו כי זה עובד, אין מה לעשות."

ההתנדבות החוזרת הזו גם של מי שאך לפני רגע עזרו לו, היא מוטיב חוזר בעמותה שלהם.  "מי שאורז גם מגיע למשפחה שמקבלת ואז הם באים לעזור בהתנדבות הבאה , הילדה האוטיסטית שעזרנו לה בבית ספר, והאימא עם הילדה עם הסרטן סופני שהגשמנו לה חלום אז היא באה גם לעזור ומשפחות נזקקות שאורזות לעצמן ולא רוצות שידעו שאורזים להם באות לעזור וכל הדבר הזה שמתחבר שחילונים עוזרים לחרדים וגם למשפחות ערביות ודתיים נותנים לחילונים וחילונים לדתיים ורואים איך אנחנו מקפידים שכל משפחה תקבל את מה שהיא אוהבת, למרות שאנחנו סה"כ אורזים מזון, ומוסיפים לזה זר פרחים או עוגה שאפו לנו הילדים בבית ספר כי הם רוצים לתרום גם כן אז הם אופים, וזה מדבק ואנשים עוצרים ושואלים מה אתם עושים ולוקחים את המספר טלפון ובשבוע הבא באים להתנדב, אבל מי שיוצא מפעילות כזאת כבר בא ואומר אני רוצה לעשות עוד משהו, בואו נראה מה אני עוד עושה, אז בפעם הבאה הוא יפיג בדידות לשורד שואה ואחרי זה הם מצטרפים אלינו לסיוע להומלסים והם מצטרפים לעוד פעילויות אחרות ויש אין סוף פעילויות."

כל סיפור הוא עולם ומלואו, והיא מתקשה לבחור סיפור אחד שיבהיר מה הם עושים אבל את הסיפור של מאיה, בת 3.5 ז"ל היא לא תשכח בחיים.

"קיבלתי פנייה לפני כמה חודשים מאימא שחזרה מחו"ל עם ילדה בת 3.5 שהם היו בטיפולים בחו"ל והטיפולים כשלו וידעו שיש לה עוד 3 שבועות לחיות והם החליטו להקדים לה את יומולדת 4, היא הייתה בהוספיס בבי"ח שניידר ורוצים לחגוג לה ולא יודעים אם יש לה שבוע או שבועיים. היא כרגע עוד צלולה ורוצים לעשות משהו, אלון בניו יורק, אצלם זה לילה והפנייה מגיעה ב- 8 בבוקר, אני כותבת הודעה בקבוצות 'בואו נעזור', הילדה קיבלה את התרופות שלה בכדורים והיה לה מר מאוד והיו שרים לה את השיר 'שוקולד וקצפת' של סטטיק ובן אל והיא רוצה סטטיק ובן אל, ואני כותבת בקבוצות ותוך 3 דקות כבר יש לי מתנדב שמכיר את אימא של סטטיק ומעלים אותנו לשיחת ועידה אבל הם בחזרות לפסטיגל בחיפה ולא יכולים לבוא, אז הם אומרים 'נקליט לה שיר', אנחנו עושים את היומולדת היום ב- 14:30 בבי"ח, ואני מדברת עם חברה הכי טובה של האימא ואני אומרת לה 'תגידי לי משהו אחר, סטטיק ובן אל הקליטו ושלחו לה שיר וברכה מקסימה שמדברת אליה, אבל זה לא אותו דבר, אז הם אמרו לי יובל המבולבל, אני כותבת בקבוצות ואחרי 4 דקות הוא מתקשר אליי, "אמרו לי להתקשר אלייך", אני אומרת לו יובל? הוא אומר לי 'איך את יודעת?' אמרתי לו תקשיב, את הקול שלך אי אפשר לא לזהות, הוא אומר לי "מה את צריכה ממני? אני שם", והוא הגיע לבי"ח, במקביל אני מקבלת פנייה מסמנכ"ל שיווק של שטראוס והוא אומר 'שוקולד וקצפת מילקי אנחנו רוצים להביא את כל הכיבוד של היומולדת, לאיזה חדר?"…., שעה אחר כך אני מקבלת את התמונות גם מהמשפחה וגם מיובל והיא ישבה אצלו על הברכיים והוא שר ובכה. זה גמר אותו, הוא בכה וכולם בכו, היה מרגש בטירוף, היא נפטרה שבועיים אחר כך."

יובל שם טוב, יובל המבולבל, עם מאיה ז"ל

ויש גם סיפורים שהיא נמצאת בהם פיזית. "יום שישי בבוקר אחת הפעילויות הראשונות שעשיתי בעצמי היה לרכוש סלי מזון עבור אם חד הורית שורדת אלימות שמגדלת לבד ילדה בת 12 ותינוק, והיא נותנת לי רשימה והיא דתיה ואני אומרת טוב אני אקנה פה באושר עד ואביא לך את זה ביום שישי ב- 10-11 היה שם גרברים ותמ"ל מהדרין ומעדנים לילדה השנייה וירקות, קנייה בכסף שלי. ב- 6 בבוקר היא שולחת לי הודעת וואטסאפ וכותבת לי "היי מאמי, זה בסדר אם נדחה? או תשאירי לי ליד הדלת", אמרתי לה השתגעת דברי חלב למה ליד הדלת? אז היא אומרת לי אני צריכה לרוץ לבית משפט להוציא צו הגנה, אני אומרת לה הסבר, פרט, נמק, מה זאת אומרת? למה את צריכה צו הגנה? היא אומרת לי האבא של התינוק שנפרדתי ממנו, אתמול תקף אותי והגשתי תלונה למשטרה ואני מפחדת שיזמינו אותו לחקירה והוא ייצא ויעשה לי משהו, אני צריכה ללכת לעשות צו הגנה, אמרתי לה ואין לך עו"ד? היא אומרת יש לי עו"ד מהסיוע המשפטי וכתבתי לה אבל היא לא עובדת בימי שישי. מיד נפגשנו אצלי במשרד ב07:30  והכנתי לה צו הגנה ונסענו לביהמ"ש והוצאנו צו הגנה, נסענו למשטרה ודאגנו שיוציאו אותו למעצר ונסענו משם לעשות קניות ואז אליה הביתה. היא ביקשה שאעזור לה להביא למשטרה ראיות, להוריד מהסלולארי את ההקלטות שבו הוא מאיים עליה שהוא יטגן אותה וישחט אותה והילדה בת ה- 12 שהיא הבת שלה מנישואים קודמים הקליטה את זה, והיא בוכה תוך כדי וצועקת "אל תיגע באימא שלי" והתינוק צורח והיא בוכה והוא צועק לה 'אני אטגן אותך, אני אשחט אותך, אני אהרוג אות'ך, ולא ידענו עד יום ראשון אם הוא נשאר במעצר או לא, ואלון ואני היינו איתה 24/7 עד שהודיעו לה שהוא נשאר במעצר, לא עזבנו אותה. אחר כך ליוונו אותה במשפט, חגגנו בת מצווה עכשיו לילדה וחגגנו כל יומולדת של הילד, ואת יודעת, זה מסוג הדברים שלא עוזבים אותך."

הם מקבלים פניות לא רק מאנשים פרטיים אלא גם מעמותות אחרות שהבינו את הכוח של הקהילה שלהם. עמותות שמסייעות לנזקקים, לניצולי שואה, לחיילים בודדים ועוד ועוד והשניים האלה לא מסרבים לאף פנייה.

" אנחנו לא אומרים לא לאף אחד, אנחנו עמותה קטנה שגדלנו מאוד וכדי לנהל את המערך הזה וכדי להמשיך לא להגיד לא לאף אחד אנחנו יוצאים לקמפיין גיוס המונים. צריך רכזי מתנדבים שיהיו בשכר ואי אפשר לנהל את הכול בהתנדבות, זה נהיה גדול ואחריות וביטוחים ועניינים. אין לנו משרדים, הכול פועל פה מאצלי ממשרד עורכי הדין הקטן שלי והרבה ברכב, אנחנו עובדים 25/8, תמיד אומרים איך את מספיקה הכול? אני אומרת אני קמה שעה אחת קודם, שואלים אותי מאיפה יש לי כוח ואני אומרת שזה נותן לי את הכוח. אני מאחלת לעצמי לעשות תמיד את מה שאני אוהבת עם מי שאני אוהבת, זה ממלא ונותן כוח. אם אני לא עושה זה מעייף אותי הלא לעשות. אף פעם לא הייתי טובה בבטן גב ואני לא טובה בחופשות לשבת עם הרגליים למעלה ולנוח ליד הבריכה. אני לא טובה בלשבת על התחת, אף פעם לא הייתי, תמיד היה לי קוצים."

איך מכילים את כל הכאב? הסיפורים שאתם מטפלים בהם קשים.

"נכון, אבל הידיעה שעזרת היא זו שנותנת כוח. את יכולה להגיד 'אני לא מכילה את הכאב' ולא לעשות כלום, את יכולה להגיד יש הרבה כאב ולעשות משהו, אז אני עושה משהו."

יותר מהכל היא גאה על החיבורים שצמחו מהפעילות בעמותה. "את חושבת שרק חרדים עוזרים? לא, גם חילונים ואפילו מתנדבת ערביה אחת וכולם עוזרים לילדה שרוצה לחגוג בת מצווה בבני ברק או החיבור שחיילים בצבא באים לרהט דירה של שורדת אלימות מרמלה ערביה ושמתנדב דתי מביא למרלין שהיא בכלל מהגרת עבודה ארוחה בשישי בערב כי זה מה ששיבצתי לו והוא יוצא משם ורואה את המצוקה, וכשמשפחה מצפון ת"א, באה לעזור  לארוז סלי מזון בשישי והיא שואלת אותי לאן את רוצה שאני אלך, אמרתי לה יש לי פניה חדשה של זוג אקדמאים שמגדלים 6 ילדים אוטיסטים, אני אשמח לעין מקצועית שתיכנס לבית ותגיד לי מה המצוקות שם והיא יוצאת משם עם דמעות ומספרת לי על המצב בבית. זה מחבר את צפון ת"א לדרום ת"א ואת החרדים לדתיים, ואת המתנחלים לאלה שבכלל מתנגדים, ימין ושמאל, אין אצלנו פוליטיקה והחיבור הזה מדהים. עם ישראל חי זו לא קלישאה, הקיטוב והשנאה?, אנחנו לא מרגישים את זה, אנחנו מרגישים את החיבוק ואת התקווה והחינוך לנתינה שמתחיל מגיל צעיר, שבאים אליי להתנדב ילדים בני 12-13 והם עפים בפעילות ואז מתקשרת המורה ורוצה לעשות פעילות, אז אני יודעת שעשיתי משהו נכון. כשתלמידים עושים קניות לשורדי שואה והם מתחלקים לקבוצות של 5 ועושים קנייה מותאמת לשורד השואה שהצמדנו להם ומפיגים בדידות ואני יודעת שהם יצאו משם עם משמעות וירצו לעשות עוד משהו. אומרים לי 'את חולמת', אני לא חולמת, אנחנו לא סתם גייסנו 4,000 מתנדבים בשנה, זו המדינה שלנו ואין לנו מקום אחר ואין לנו משהו אחר וזו התקווה שלנו וזה הכיף, הידיעה שאת עושה משהו גם בשביל כולם, שאת משפרת, שאת עושה.

וכשייאסף הכסף מה תעשו איתו? איך תבחרו לאן הוא יילך?

"אנחנו מתקשים מאוד לענות לכל הפניות שיש, אנחנו רוצים לתת יותר ויותר סלי מזון, אנחנו רוצים הובלות מורכבות יותר של ציוד לבתים של אנשים, אנחנו רוצים טיפולים יותר מורכבים… פנו אלינו אתמול משפחה שהבית שלה נשרף ויש להם חמישה ילדים, אנחנו רוצים לעזור קצת יותר. אנחנו עושים היום מה שאנחנו יכולים באמצעות כוח המתנדבים שלנו, יש לנו שיתוף פעולה מדהים עם מדרג שמאפשר לנו לעשות שיפוצים קטנים עד אלף שקל ויש לנו דברים יותר גדולים שאנחנו לא מצליחים להגיד כן ואנחנו רוצים להגיד יותר 'כן' מאשר 'לא'."

לתמיכה בעמותת אלון ואלה לחצו על הלינק הבא

אלון ואלההתנדבותעמותת אלון אלה