אריאל שרון מבעד לעדשה

במידה מסויימת למי שמחזיקה במצלמה יש יתרון על כל משתתף אחר בסיטואציה עיתונאית, בסיקור אירוע. פריבילגיה של מתבוננת שאינה משתתפת. של מי שלא חייבת לשאול כלום, רק להביט ולתפוס את הרגע, ועוד רגע. וזה המצב הכי קרוב לזבוב על הקיר. ואני הייתי צלמת. כך התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי, אי שם ב-1980 בשבועון "העולם הזה". שבועון שבו לצילום היה מעמד שווה לזה של המילה הכתובה, והתמונות "דיברו" לא פחות מאשר המילים. וכך קרה שיכולתי להיות נוכחת בכל האירועים הפוליטיים/צבאיים/מדיניים החשובים שהתרחשו בשנות השמונים וללוות אותם מקרוב, מאוד מקרוב.

וכך הכרתי את אריאל שרון, וכך גם הכרתי את לילי שרון. ל"העולם הזה" היו יחסים מיוחדים עם שרון. כמו רבים שעקבו אחרי דרכו ובעיקר אחרי מעשיו והאישיות שלו – היה גם לנו מבט משתאה וביקורתי.

אי אפשר היה להתעלם ממנו. לא רק משום שהוא היה דמות שנויה במחלוקת, תמיד, אלא מבחינתי לא ניתן היה להתעלם ממנו בשל מימדי גופו, ובשל העובדה שתמיד הוא הלך בזוג. לילי תמיד הייתה שם לצידו. לוחשת באוזנו, מתבוננת, מעירה, מנהלת סוג של יחסי חוץ של הזוג עם העולם.

צילום: רויטרס 

זכיתי לתעד כצלמת גם את פינוי סיני וימית – שלשרון היה חלק מרכזי במהלך הזה, וגם את מלחמת לבנון הראשונה, שגם שם זה היה שרון שמסגר עבורנו ועבור הפלסטינים והלבנונים ואולי גם עבור העולם את הטראומה הלאומית והפוליטית שנולדה שם.

ולכן, כדי לייצר עבור קוראי העיתון את דמותו של שרון נהגתי לצלם אותו בעדשה רחבה וקצת מלמטה. זה העצים את גודלו, שגם כך היה עצום, וסייע ליצור את הדמות הכוחנית והדורסנית בצורה ויזואלית. שרון כיכב לעיתים קרובות על שערי "העולם הזה". אבל משום שהיה אדם כל כך מורכב, ומשום שהיו לו פנים רבות, שררה בינינו חמימות מסוימת. הוא חיבב אותי, ולילי חיבבה אותי עוד יותר. היא נהגה להחליף איתי סוד, או ריכול על חברי ליכוד, או על חברי כנסת שונים, והוא נהג להתלוצץ ולהשתעשע. אני מודה שהיה בזה משהו מחמיא. לא משום שרציתי להיות חברה של בני הזוג שרון, אלא משום שהייתה בכך הערכה הדדית. אני הכרתי במורכבות אישיותו ואילו בני הזוג שרון הכירו במקומי ובתפקידי ולא כעסו על הדרך שבה הוצגו ואפשרו לי ולעיתון שבו עבדתי להוביל את הקו הביקורתי מאוד כלפיו.

"העולם הזה" היה העיתון היחיד שהבין כבר ביום הראשון לפלישה ללבנון ב-82 שמדובר במלחמת ברירה מיותרת שתוצאותיה יהיו גרועות ולא העניק שום הנחות לשרון, למרות הידידות בין שרון לעורך העיתון, אורי אבנרי. נדמה לי שזה היה "העולם הזה" שכתב בהרחבה על הבעייתיות בעובדה שאת חוות שקמים קנה שרון מכספים שנתן/הלווה לו המיליונר משולם ריקליס. (היום, מן הסתם, היו חוקרים את הקשר המיוחד הזה במסדרונות אכיפת החוק, או לכל הפחות כותבים על כך בתחקירים עיתונאיים ודורשים ממנו תשובות.)

קברה של לילי שרון 

לא נתתי לחיבה ההדדית לעמוד בדרכי גם כשכבר התחלתי לכתוב בנוסף להיותי צלמת והמשכתי להיות ביקורתית ולספר את כל מורכבות התמונה. וכך הצלחתי לקנות את אמונם של בני הזוג שרון, כך שלילי שרון העניקה לי את אחד הראיונות האישיים הגדולים שנתנה, ראיון שהצריך כמה וכמה פגישות שהתקיימו גם בחוות שקמים. וביקרתי שם בבית – כעיתונאית וכצלמת – פעמים רבות. שניהם הראו לי בגאווה את סירי הנחושת שהיו תלויים במטבח והיו ירושה מאימא שלו, את גן הוורדים שלילי הקפידה לגדל בחצר, הכירו לי את הלימונדה המיוחדת שנהגו להכין לאורחים חשובים ואת חדר השינה שצפה על שדות המרעה עד לאופק. נחשפתי  לחוש ההומור שלו ושלה, ליכולת שלהם לחקות בשעשוע יריבים פוליטיים, להסתכל על דברים רבים בקריצה, בציניות, ובעיקר את הכושר לצחוק גם על עצמם – תכונה נדירה בכלל ובקרב פוליטיקאים בפרט.

היחסים שלי עם בני הזוג שרון היו חמים עד כדי כך שכאשר נולד בני, ב-1986, לילי שרון באה אלי לתל אביב כדי לתת לי במתנה סינור רקום מעשי ידיה מתנה להולדת התינוק. נפגשנו עשרות פעמים במהלך השנים. שרון תמיד חייך אלי, וגם לילי. תמיד הקפידו לשאול לשלומי וגם להתעניין בבני. היה שם משהו חם ומאוד אישי.

לימים נסגר "העולם הזה" ואני זכיתי להימנות על הקבוצה שהקימה את חדשות ערוץ 2. את ההתנתקות ליוויתי דווקא מהזווית הפלסטינית של תושבי עזה ושמעתי מהם את הקושי והכאב על המהלך הדרמתי אך החד-צדדי שבחר לעשות.

אין ספק שהשפעתו של אריאל שרון על המציאות הפוליטית הישראלית ובעיקר השפעתו על יחסינו עם הפלסטינים היא עצומה וקשה והרסנית. יותר מכל מורשתו נמדדת בתוכנית ההתנחלויות. כמי שהקפיד תמיד לראות כמה מהלכים קדימה, וכמי שהאמין שהוא ורק הוא יודע מה טוב ומה חשוב, הוא הצליח לתכנן את ההתנחלויות כך שכמעט לא מתאפשר ליצור רצף טריטוריאלי למדינה פלסטינית. כמעט ולא ניתן לחלק את ירושלים, משום שהיא מוקפת בהתנחלויות – המכונות שכונות – מכל עבריה. ובכך הוא קבע כאן את גורלנו ויצר  מציאות שהיא כמעט בלתי הפיכה.

אבל על המהלכים הפוליטיים, המדיניים, הצבאיים נכתבות ועוד ייכתבו מילים רבות. ובשל העובדה ששרון חי חיים כל כך מגוונים ובעיקר משום שעשה כל כך הרבה דברים ברמה הלאומית – הרי שיש מקום לפרשנויות מכל עבר. ולכן אני חושבת שאני מצליחה לראות דמות מורכבת ולא פלקטית. ואין בכך כדי לבטל את דברי הביקורת שנכתבו ועוד ייכתבו על אריאל שרון.